האולימפיאדה המרגשת ביותר / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם שב 51 שנים לאחור, לאולימפיאדת הנכים שנערכה בר"ג וחשפה בפניו את העולם המופלא של הספורט הפראלימפי ואת גדולתו של חתן פרס ישראל ברוך חגאי, מגדולי הספורטאים של ישראל
במאזני העיתונאי סיקור שבע אולימפיאדות. לשלוש נוספות לא הגעתי – לאחת בגלל שישראל הצטרפה לחרם האמריקאי על אולימפיאדת מוסקבה, לשנייה באתונה עליה ויתרתי מסיבות אישיות ולשלישית בבייג'ינג בגלל שנפצעתי כמה חודשים לפני כן בפיינל־פור היורוליג במדריד. האולימפיאדה שלעולם לא אשכח, מסיבות טראגיות ומראות שיישארו איתי תמיד, היא מינכן 1972 בגלל רצח י"א הספורטאים. אבל תתפלאו – אחריה ברשימת האולימפיאדות הגדולות בהן נכחתי נמצאים משחקי הנכים שנערכו לפני 51 שנה ברחוב ספיבק 5 בר"ג, שם ממוקם עד היום המועדון בעל החשיבות העליונה.
לפני שקמו בתי הלוחם ברחבי הארץ, שמקיימים פעילות דומה עבור ספורטאים בעלי מוגבלויות וספורטאים פראלימפיים, הייתה בלעדיות לספיבק. גרשון הוברמן וראובן הלר, מראשי המועדון דאז, הכינו אותי לתמונות שראיתי בהמשך. הרצון ללא גבולות של האנשים המדהימים האלה חדר עמוק ללבי, ועוד חודשים רבים לאחר התחרויות ליוו אותי התמונות של ספורטאים קטועי ידיים ורגליים מתמודדים בין היתר בסיוף ובטניס, כל אחד מהם מתאמץ להוכיח שלא ייתן לשום דבר לשבור אותו.
הנפת הדגלים במשחקים שנערכו לפני 51 שנה(צילום: אריה קנפר)
מרוץ כיסאות גלגלים. על כל מדליה נערך אז מאבק בלתי רגיל(צילום: PPF)
750 ספורטאים מ-29 מדינות השתתפו במשחקים שלמעשה היו צריכים להתקיים במקסיקו, שאירחה את האולימפיאדה ב-1968, אבל נותרה בלי תקציב לקיים גם את המשחקים הפראלימפיים וויתרה על הכבוד. ההצעה לקיום המשחקים בישראל התקבלה בהתלהבות (כזכור, שנה לאחר מלחמת ששת הימים ובשיא הפופולריות שלנו בעולם). בפרסומים מוקדמים נכתב כי התחרויות יתקיימו בת"א, אבל שום אירוע לא נערך שם בסופו של דבר. לכו תסבירו לאורחים מה ההבדל בין ר"ג לת"א.
על כל מדליה נערך אז מאבק בלתי רגיל, כאשר הקהל מלווה באהדה גלויה את הספורטאים הישראלים. זה לא היה תמיד לרוחם של חברי הוועדה המארגנת, שטענו כי כל אחד מהמתחרים הוא סמל ויש לתת לו כבוד. השיא היה גמר הכדורסל בכיסאות גלגלים בין ישראל וארה"ב, שהזכיר את המאבקים בין המדינות במכביות. כשהשחקנים הישראלים הביאו את הזהב, החגיגות היו אדירות. ובכלל, הישראלים הסתערו על המדליות מהרגע הראשון וזכו ב-18 זהב, 21 כסף ו-22 ארד. באותה תקופה, בניגוד להיום, הספורט הפראלימפי עדיין לא היה מפותח ומקצועני כמו היום, ובישראל הפעילות ההית בולטת ואיכותית, והתעלתה על זו שבמדינות אחרות.
נבחרת הכדורסל בכיסאות גלגלים.הביאו את הזהב(צילום: בריאן קופינג)
מי שבלט מעל כולם ביכולת שלו, ולאורך שנים היה הסמל של הספורטאים הנכים בארץ, הוא ברוך חגאי, שזכה באותם משחקים בשלוש מדליות זהב (טניס-שולחן וכדורסל). חגאי נולד ב-1944 בטריפולי, ובגיל שנתיים לקה בשיתוק ילדים. כעבור חמש שנים המשפחה בת 13 הנפשות עלתה לארץ, שוכנה במעברת קיסריה ובהמשך עברה להתגורר בשכונת מונטיפיורי בת"א. בעידוד משרד העבודה סיים ברוך לימודי הכשרה טכנית, ועבד גם במפעל הארגז להרכבת אוטובוסים. בישראל הוא גם קיבל טיפול ראשוני בפוליו. עם הקמת מועדון ספיבק ב-1966 הוא השתלב בפעילות והתברר כסופרסטאר. בסך הכל הוא זכה ב-13 מדליות פראלימפיות, כולל שתיים בשחייה.
כישוריו נוצלו עם פרישתו לאימון, ולאורך השנים הוא עוטר באין־ספור פרסים, כשהבולט ביניהם פרס ישראל על פועלו לקידום ספורט הנכים בארץ. בנוסף, הוא הוכתר בזמנו ע"י הוועד האולימפי כספורטאי היובל של ישראל, ב-1986 נבחר להיכל התהילה של הספורטאים היהודים באוניברסיטה העברית. אחד מהענקים של הספורט הישראלי בכל הזמנים.
לפנייה לכתב/ת 
ברוך חגאי
צילום: בריאן קופינג
מומלצים
