עולים לבירה: תשע המלצות לפסטיבל הקולנוע ירושלים

ביום חמישי הקרוב יפתח פסטיבל הקולנוע ירושלים בהקרנה חגיגית של "פרזיטים" של בונג ג'ון הו, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. לאורך עשרת ימי הפסטיבל יוקרנו למעלה מ-200 סרטים מרחבי העולם וגם מישראל. כמו בכל שנה, כתבי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני, ארז דבורה ואינה טוקר, צפו בחלק מהם וחזרו עם המלצות.  

"עלובי החיים"

סרט הביכורים של לאדג' לי הצרפתי קטף את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן השנה והיה לאחד הסרטים המדוברים שיצאו מהפסטיבל היוקרתי. זוהי דרמה סוחפת ומותחת, על נושא רלוונטי ובוער - אלימות משטרתית.

סטפן הוא שוטר חדש המוצב במונפרמיי (היכן שויקטור הוגו כתב את "עלובי החיים"), מהרובעים העניים בפריז. ביומו הראשון הוא מצוות לשני שוטרים וותיקים, נחשף לאינטריגות הפנימיות של השכונה ונקלע לסיטואציה קשה שיוצאת מכלל שליטה, אותה השלושה ינסו לטייח. הסרט מצליח להיות אנושי ואכזרי במידה שווה ומכאן כוחו. הוא מתקדם בדרך מקורית ולא צפויה ומסתיים במפץ כואב ומעורר מחשבה. (אינה טוקר) 

"מעשייה בשלוש אחיות"

כותרתו הצ'כובית של סרטו של הבמאי התורכי אמין אלפר (שהיה לאחרונה אורח בפסטיבל הסטודנטים בתל-אביב) עלולה להטעות. שכן לא מדובר בסיפור על חיים שהוחמצו, אלא במעטה אגדתי שתחתיו רוחשת ביקורת נוקבת על מעמדן של הנשים בתורכיה תחת שלטון ארדואן. העלילה מתרחשת בכפר הררי נידח, והיא נפתחת עם שובה של האחות הצעירה במשפחה חזרה אל בית האב האלמן, מהעיר הגדולה שם היא שמשה, כמו שתי אחיותיה, כמשרתת במשפחת-אומנה אמידה.

המפגש המחודש בין שלוש האחיות, שאחת מהן נשואה לרועה מקומי שוטה המגדל את בנם שאינו שלו, יוצר דרמה אינטימית החושפת מבנה מעמדי אכזרי, ואת תלותן של נשים צעירות בגברים בעלי רצון טוב ויכולת כלכלית, שיחלצו אותן מהחיים הנחשלים בכפר. הגברים עצמם בסרט – הכוללים, מלבד האב והרועה, גם את העירוני האמיד ומוכתר הכפר – מוצגים באור אנושי מאוד, אך גם כמי שאינם מסמנים נתיב הצלה אמיתי בעבור האחיות. סרט יפהפה לעין ולרגש. (שמוליק דובדבני)

מתוך "מעשייה בשלוש אחיות"(צילום: מתוך אתר פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"בראשית"

סרטו של הבמאי הצרפתי-קוויבקי פיליפ לסאז' הוא מבט קולע על התבגרות ואהבות ראשונות. העלילה נעה בין שתי דמויות: גיום בן ה-16 (תיאודור פלראן), ליצן הכיתה בפנימייה יוקרתית לבנים. מאחורי חזות זו נמצא צעיר רגיש ופגיע החווה בלבול משום שהוא נמשך לחברו ניקולס. אחותו למחצה שרלוט (נואה אביטה) מבוגרת ממנו בשנתיים, ומצויה בקשר שהוא אהבתה המשמעותית הראשונה. מתחילת הסרט הדברים מפסיקים להיות ברורים כאשר החבר מציע שיעברו לנהל יחסים פתוחים. מה שהיא תחווה בעקבות אובדן יציבות זו יוביל לרגעים כלל לא פשוטים. העיסוק ברעיון של אהבה צעירה מושך לכיוון הקולנוע של אריק רוהמר. סרטו של לסאז' מכיל יותר דרמה ישירה ופחות שיחות על רגשות ומחשבות, אך הוא בר השוואה בכל הקשר למגע המדויק של הבמאי. (ארז דבורה)

מתוך "בראשית"(צילום: מתוך אתר פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו"

פסטיבלים מבססים חלק ניכר מהתוכניה שלהם על סרטים שמאתגרים בתוכן ובצורה את מה שהצופים רגילים לו. קשה לומר זאת על העיבוד של הבמאי הברזילאי כריס איינוז לרומן של מרתה בתלה. למרות שהסרט זכה בפרס הגדול במסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן האחרון, הוא מאוד נגיש רגשית, וככזה הוא אפקטיבי. באורך של כמעט שעתיים ועשרים זוהי מלודרמה, או, אם תרצו, טלנובלה, שתחילתה בשנות ה-50 המוקדמות ועלילתה נפרשת על פני שנים. סיפורן של שתי האחיות אאורידיסה בת ה-18 החולמת להפוך לפסנתרנית בינלאומית, ואחותה וגואידה בת ה-20 המתאהבת במלח יווני. האחיות הקרובות מופרדות ונעות במסלולי חיים שונים ומופרדים. מה שמשותף לשתיהן הם הגברים המונעים מהן להגשים את חלומותיהן ועצמאותן. השאלה הגדולה היא האם האחיות יזכו לפגוש שוב זו את זו. כדרכן של מלודרמות אפקטיביות סצנות הסיום כמעט ולא יותירו עיניים יבשות באולם. (ארז דבורה)

סרטים של ברנרדו ברטולוצ'י

לפני כשמונה חודשים נפטר הבמאי האיטלקי החשוב ברנרדו ברטולוצ'י. לזכרו יוקרנו שלושה מסרטיו שיחד משרטטים שלושה שלבים בחלק הראשון של הקריירה שלו (לפני שהחל לביים בשנות ה-80 הפקות ענק בינלאומיות דוגמת "הקיסר האחרון"). סרטו הראשון "מלאך המוות" (1962) מבוסס על תסריט של פייר פאולו פאזוליני, מנטור מוקדם של ברטולוצ'י, ומשתמש במבנה ראשומוני בכדי להציג את חקירת מותה של זונה צעירה. עולם התכנים של פאזוליני מול הניסיון של הבמאי בן ה-21 לגבש קול עצמאי. "אסטרטגיה של עכביש" (1970), יצירת מופת המציגה את ברטולוצ'י בשיאו. עיבוד חופשי לסיפור קצר של חורחה לואיס בורחס שבו גבר צעיר חוזר לכפר בו פעל אביו כפרטיזן מול הכוחות הפשיסטים. האב והבן מגולמים שניהם על ידי ג'וליו ברוגי. העבר והווה, האמת והמיתוס, נשזרים זה הזה. סרט חובה וזו תהיה הזדמנות נדירה לראותו בעותק 35 מ"מ. הסרט השלישי הוא אפוס "1900" (1976) שאורכו 5 שעות ו-17 דקות. הוא מתחיל בראשית המאה ה-20, ועוסק בחברות/יריבות בין בן של בעל חווה (רוברט דה נירו) ובנו של אריס בחווה (ז'ראר דפרדייה). קשר רגשי ופיזי, וקטבים אידיאולוגיים של קומוניזם מול פאשיזם. קולנוע אופראי של סצנות מהממות, ורגעים מופרכים שבהם הסרט עולה על גדותיו. חרף מגרעותיו זוהי צפיית חובה לחובבי סרטיו של ברטולוצ'י שטרם ראו אותו. (ארז דבורה) 

אם מישהו רוצה הצצה אל מערכת בריאות מהגיהינום, סרט תיעודי זה העוקב אחר אמבולנס בבעלות משפחתית המשרת את תושבי מקסיקו סיטי, בהחלט מספק אותה. בתחילת סרטו של לוק לורנטזן מופיעה כתובית המבהירה כי הרשויות במקסיקו סיטי, עיר בעלת אוכלוסייה של כתשעה מיליון תושבים, מפעילות 45 אמבולנסים בלבד. כתוצאה, פועלים בעיר עשרות אמבולנסים בבעלות פרטית, שמתנהלים בחסות דמי שוחד ושחיתות, ותוך כדי תחרות אכזרית שקורבנותיה הם הנפגעים עצמם.

זהו, ללא ספק, סרט עוכר שלווה שמזכיר לעיתים את "לגעת במוות" של מרטין סקורסזה, שגיבוריו היו פרמדיקים באזורי הסחי של ניו-יורק. אך בה בעת, יש בו גם משהו בעייתי מבחינה אתית. זוהי אי הנוחות שבצפייה באנשים שאיננו יודעים עליהם כמעט דבר, ושיחסם לאנשים שהם מסיעים באמבולנס המשפחתי כמעט תמיד מסתכם בשאלת התשלום. הדבר בולט במיוחד בסיפור נורא הבא לקראת סופו של הסרט, שהופך את הגישה המתבוננת והבלתי מתערבת שנוקט בה הסרט למדכאת ממש. סביר שזו הייתה הכוונה, אבל התוצאה גובלת באי נעימות שמקורה בהצגה פטרונית של מערכה לא מתפקדת ומושחתת. כאילו שבאמריקה הדברים הם לגמרי אחרת. (שמוליק דובדבני)

"אומת הילד היחיד"

הגבלת הילודה בסין שנכנסה לתוקף ב-1979 והסתיימה באופן מוגבל לפני כארבע שנים, נחשבת לאחד מהחוקים האכזריים והפולשניים שמדינה כלשהי הנחילה על אזרחיה, והסטטיסטיקה המזעזעת על ילדות שנרצחו או ננטשו מיד עם לידתן ידועה. בסרט התיעודי "אומת הילד היחיד", היוצרת ננפו וואנג חוקרת את ההשלכות והמנגנונים שאפשרו לכך, תוך שהיא מתמקדת בסיפורים אישיים.

במסעה היא מראיינת שלל אנשים - מדודתה שנטשה את בתה כשהייתה בת 20 יום בלבד ועד למיילדת הכפר שהייתה אחראית על עיקורן של נשים רבות בסביבתה. בשלב מסוים הממשלה קלטה את הפוטנציאל הכספי שגלום באימוץ הבינלאומי, ובמקום להרוס את הבתים של מי שהפר את החוק - החלה לקחת את הילדים מבתיהם. אלפי התינוקות שננטשו הועברו לבתי יתומים ושם הם אומצו על ידי הורים מערביים.  באחת מנקודות השיא של הסרט אנו נחשפים לסיפורה של תאומה שהופרדה מאחותה באכזריות בגיל צעיר, ואומצה על ידי הורים אמריקנים. האמריקנית לא יודעת זאת, אבל המשפחה הסינית שלה לא שכחה אותה מעולם, ואחותה גדלה בידיעה שאי שם נמצאת התאומה שלה. כיום בדיקות גנטיות מאפשרות לסינים למצוא את ילדיהם האבודים, וגם בנקודה זו הסרט נוגע בתבונה כשהוא מתמקד בזוג שעוסק בחיפוש התאמות גנטיות בין ילדים מאומצים בארצות הברית ובין קרובי משפחתם בסין המחפשים אותם. (אינה טוקר)

מתוך "אומת הילד היחיד"(צילום: מתוך אתר פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"עושים גלים: אומנות הסאונד הקולנועי"

מסגרת סינמניה מציגה סרטים תיעודיים על קולנוע. את רובם אפשר יהיה לראות גם על המסך הביתי, אבל בכל הנוגע ל"עושים גלים" יש ערך מיוחד לצפייה והאזנה בבית קולנוע המצויד במערכת סאונד איכותית. זוהי עבודת הבימוי הראשונה של מידג' קוסטין לאחר קריירה ארוכה כעורכת סאונד המתמחה בסרטי אקשן הוליוודיים. הסרט מציע סקירה קצרה של ההיסטוריה של הסאונד בקולנוע, עם דגש על פריצות הדרך הטכנולוגיות והאסתטיות בקולנוע האמריקני החל משנות ה-70: וולטר מורץ' ("אפוקליפסה עכשיו"), בן בורט ("מלחמת הכוכבים"), גארי ריידסטורם (סרטי פיקסאר) דיין דיוויס ("המטריקס"). מלבד ההתייחסות לאתגרים של סרטים ספציפיים יש גם הדגמה מעודכנת של מרכיבי הסאונד הקולנועי והטכנולוגיה העכשווית בתחום. מבוא מרתק לאמנות יצירת ועריכת הסאונד בקולנוע גם עבור אלו המכירים את הנושא, לא כל שכן חובבי קולנוע שלא היו מודעים לאמנות הגדולה שלעיתים נתפסת בטעות כנספח למדיום הוויזואלי. (ארז דבורה)

"הנוסע השמיני: מקורות"

מה הפך את יצירת המופת של רידלי סקוט, שחוגגת 40 שנה להקרנת הבכורה שלה, לקלאסיקה שהיא? על השאלה הזו מנסה לענות הסרט התיעודי המרתק הזה, שנדמה כרשימת מכולת של כל ההשפעות האפשריות על הסרט והאסתטיקה החדשנית שלו. היסטוריה, מיתולוגיה יוונית, פסיכולוגיה, אגיפטולוגיה (חקר מצרים העתיקה), פמיניזם, סרטי מד"ב זולים של שנות ה-50, ציוריו של פרנסיס בייקון, עיצוביו של ה.ר. גיגר, וספרי הפנטזיה של ה.פ. לאבקרפט.

מתוך "הנוסע השמישי: מקורות"(צילום: מתוך אתר פסטיבל הקולנוע ירושלים)

 חלק נכבד מסרטו של אלכסנדר או. פיליפ (שלפני שנתיים ביים את "78/52" שהוקדש לניתוח פרטני של סצינת הרצח באמבטיה מ"פסיכו") מתמקד בסצינה המבעיתה שבה פורץ במפתיע היצור דמוי העובר מתוך חזהו של ג'ון הארט. הסצינה, שנהפכה לאחת הזכורות והמאיימות בתולדות הקולנוע המודרני, זוכה פה לדיון מדוקדק, לא מעט על חשבון עיסוק בדמות המשמעותית ביותר בסרט, ודאי בהקשר פמיניסטי – זו של ריפלי (סיגורני וויבר). לא בטוח שהסרט יחדש למי שמכירים את הקשריו התיאורטיים והאסתטיים של המקור, אבל הוא בהחלט עושה צדק עם מי שמתברר כגאון האניגמטי שמאחורי הכל: הוגה הסיפור והתסריטאי המנוח דן או'באנון. (שמוליק דובדבני)