"אחי אמר לי: סטטיסטית, היינו צריכים להיות בכלא או מתים"
האמן ריצ'רד בילינגהם התפרסם בזכות צילומיו החושפניים שתיעדו את משפחתו הלא מתפקדת - אם אלימה עם אובססיה לפאזלים ואב אלכוהוליסט נטול שיניים. בסרטו הראשון כבמאי, "ריי וליז", הוא חוזר אל התמונות שעיצבו את חייו - הפעם עם שחקנים בשר ודם. ריאיון
במשך לא מעט שנים האמן הבריטי ריצ'רד בילינגהם עשה קריירה מפוארת מתיעוד משפחתו הענייה והלא מתפקדת, שגרה בדירה מטונפת, מבולגנת ועמוסה בחפצי חן, בשיכון דירות ציבורי בפרברי ברמינגהם. בצילומים, שנוצרו בשנות ה-90, עוטרו בפרסים וקובצו באלבום שהפך לרב מכר, בילינגהם חשף את ליז, אימו האלימה, המקועקעת והמצועצעת, הסובלת מהשמנת יתר, כשהיא מרביצה ומתעללת באביו ריי, אלכוהוליסט כרוני נטול שיניים, שנהג להתעלף ליד האסלה מרוב לגימת אלכוהול. ואילו האב בהתקפי קנאה או זעם, נהג לחרב לרעייתו את הפאזלים שעמלה על הרכבתם או להתקוטט עם חיות המחמד שלה. בצילומים מופיע גם ג'ייסון, אחיו הצעיר של האמן, שגדל במוסד, ושב לגור עם הוריו כשהפך לאבא.
אחרי שצופים בעבודות של בילינגהם, ובסרטונים שיצר בהמשך, אפשר להניח שמדובר בילדות מהגיהנום. אבל אם תשאלו את האמן בן ה-48, הוא יגיד שהיא הייתה דווקא בסדר גמור. לפחות בהתחלה. "הייתי ילד מאושר", העיד כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל הקולנוע של וילנה. "הייתה לי ילדות טובה, וכילד תמיד הייתי הצייר הכי טוב בבית הספר והייתי אובססיבי לתחום. ניסיתי לצייר משהו שיראה אמיתי וכן. רק כשהפכתי נער ועברנו לבניין דירות, שאותו לא אהבתי, הפסקתי ליהנות".
בילינגהם לא הסתפק ביצירות המציצניות והחושפניות (לדבריו, "היצירות שאני עושה מתפתחות מתוך התבוננות איטית בחיי היומיום"), והחליט להנציח את הוריו המנוחים גם בסרט עלילתי עם שחקנים - "ריי וליז", שהוצג לראשונה לפני שנה בפסטיבל לוקרנו, ומאז הוא נודד בין פסטיבלים ברחבי העולם וזוכה לביקורות משבחות. בפסטיבל וילנה, בירת ליטא, הוא אף זכה בפרס הסרט המצטיין. השבוע הסרט מגיע לפסטיבל הקולנוע של ירושלים, וכדאי מאוד לצפות בו (ב-28.7 וב-1.8).
כשביימת את הסרט, לא היה לך קשה לצלול חזרה לזיכרונות הלידות ולשחזר אותם?
"לא הרגשתי שום דבר על הסט, פשוט עשיתי את העבודה שלי וניסיתי לעשות אותה נכון. ריי וליז אף פעם לא התעוררו בזמן מסוים או קמו ואכלו ארוחת בוקר. הזמן שלהם היה אליפטי ומבולגן, ואני רציתי שהסרט ישקף את זה".
מן הסתם במשך השנים, היו מבקרים ואנשים שהאשימו אותך בניצול של משפחתך, במציצנות ואולי אפילו בנקמה. גם הסרט גרר כאלה תגובות?
"אף אחד אף פעם לא האשים אותי בניצול, אבל כל צילום הוא סוג של ניצול. כשהמתיישבים הגיעו לאמריקה וצילמו את האינדיאנים, הם נבהלו כי הם האמינו שהצילום לוקח מהם משהו. לצילום יש ממד אינהרנטי של ניצול כבר בתוך המדיום עצמו - כך שאני מבין את הטענה הזו. הדבר היחיד שעולה בדעתי לעשות כנגד הניצול הוא להקפיד שהתמונות יהיו אותנטיות ואמנותיות, מושכות ויזואלית, כך שהדימוי החזותי העשיר יתעלה על הממד המנצל".
ואיך הגיבה המשפחה שלך לסרט?
"הוריי כבר לא בחיים ויש לי קרובים נוספים, שאיתם אין לי שום קשר. אחי הצעיר ראה את הסרט בשלב מאוד מוקדם ואמר: 'ככה בדיוק זכרתי את זה'. הוא גם אמר שסטטיסטית, על רקע המקום ממנו בנו, הוא ואני היינו צריכים להיות עכשיו בכלא או מחוסרי בית ואפילו מתים".
הסרט, שמושפע מהקולנוע הסגפני של רובר ברסון ומהסרטים הריאליסטיים של טרנס דייוויס, מתרחש בין היתר בתקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר, דמות שבילינגהם לא בדיוק מעריץ. "אני חושב שהיא הייתה כמו דיקטטור. לא יכולת לשבת אתה ולדון בשום דבר. היא הייתה אומרת לאנשיה: אתה צריך לעשות א', אתה צריך לעשות ב'".
מה דעתך על הברקזיט והיציאה מהאיחוד האירופי?
"אני חושב שצריך להיות משאל עם נוסף כי רבים הצביעו בעד היציאה, מבלי שהבינו מה זה אומר. הם פשוט חשבו שנרוויח מיליוני פאונד, אם ניפרד. האמת, אני גר בחור תחת בוויילס", הוא צוחק. "למה? תשאל את אשתי שנולדה שם. אנחנו גרים ליד הים, ושלושת הילדים שלנו יכולים לגדול בסביבה טבעית, לטפס על עצים, ללכת לחוף הים".
אתה יכול לדמיין את עצמך מביים סרט על החיים הטובים של העשירים?
"אולי, אבל כצלם אתה נוטה לצלם את מה שאתה מכיר. אני יודע שאנשי קולנוע יכולים לעשות סרט על משהו שהם לא מכירים ולהציג פנטזיות. אני לעומת זאת אוהב את הרעיון של לעשות סרטים על מה שאני כן מכיר, אני מרגיש שאז יש לי יותר מה להציע. אם הייתי ממשפחה עשירה הייתי עושה עבודות על עשירים. בכל מקרה, אני לא אעשה יותר פרויקטים על המשפחה שלי".
אולי תיצור סרט על משפחה אחרת - משפחת המלוכה.
"אני מניח שעשו כבר המון סרטים על המשפחה המלכותית, מה יש לי להוסיף? אני מעדיף לצלם קהילות שוליים והומלסים. יותר מעניינים אותי האנשים שישנים ברחובות והחיים החברתיים שלהם. מחוסרי הבית מכירים זה את זה ומנהלים חיי חברה, שמתקיימים ממש מתחת לאף שלנו מבלי שאף אחד מבחין".
לבילינגהם, המשמש פרופסור באוניברסיטה לונדונית, יש אובססיה נוספת חוץ מתיעוד הוריו: השואה. "קראתי 50 ספרים על השואה, וביקרתי באושוויץ בגלל שזו תקופה משמעותית בהיסטוריה האנושית. אל לנו לשכוח את ההיסטוריה, אחרת היא תתרחש שוב".
אתה חושב לעשות סרט על השואה?
"לא, אני לא יכול להוסיף משהו בנושא. עשו על השואה כבר הכול".
ההקרנה של "ריי וליז" בפסטיבל הירושלמי היא מעין סגירת מעגל עבור בילינגהם: הוא ביקר בבירה מספר פעמים, ואף יצר בה עבודה, שהייתה חלק מפרויקט, עליו שקד בעשור הקודם - צילום גני חיות ברחבי העולם. פרויקט שהתכתב עם זיכרונות ילדותו - אמו של בילינגהם נהגה לקחת אותו ואת אחיו פעם בשנה לגן חיות, מה שאפשר להם לראות שהדירה הכאוטית, בה היו כלואים רוב הזמן היא לא כל העולם. "צילמתי בגן החיות התנכ"י. היה שם מתחם פילים ללא פילים, כי הם הועברו מהגן - ושאלתי אם אני יכול לצלם מתוך המתחם ואנשי הגן הסכימו: 'כן, בטח, לך על זה'. אם זה היה במדינה אחרת, הייתי צריך כבר למלא טפסים ולחכות כמה חודשים, אבל החבר׳ה מירושלים פשוט אמרו 'יאללה'", הוא מספר.
"אגב, אני אוהב את תל-אביב והחבר הכי טוב שלי הוא מתל-אביב – האמן פסל דניאל סילבר. החבר השני הכי טוב שלי הוא מפקיסטן, והם לא אוהבים אחד את השני".
