כן, היה סיפוק בהרס המבנים בצור באהר

לא ונדליזם ולא שמחה לאידם של ערבים גרמו לשביעות רצון על הפעולה נגד הבנייה הבלתי חוקית. אלא העובדה שזה צעד בדרך לריבונות במזרח י-ם

אביעד גדותפורסם: 28.07.19 , 08:19

הריסת בנייה לא חוקית בצור באהר, בשבוע שעבר(צילום: AFP)

כמו כולם צפיתי בשבוע שעבר בקצין חיל ההנדסה של פיקוד המרכז, אשר יחד עם אנשי משטרת מחוז ירושלים פיצצו בתים בשכונה הערבית בצור באהר במזרח ירושלים. ראיתי את השמחה והסיפוק - ולבי התרונן יחד איתם. לא מהפירוטכניקה והפלא הכימי-פיזיקלי של חומר מתפוצץ על חומר יצוק; גם לא משמחה לאידם של אלו שבנו ללא היתר וללא דין, שהרי יש רבים כאלה ברחבי ישראל, ועוד כמה בתים הרוסים אחרי תהליך משפטי של שבע שנים ושבעה מדורי בג"ץ לא ישנו את הבעיה האסטרטגית של הבנייה הערבית הפרועה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

לשמחה זו מה עושה? כוחות הביטחון של ישראל הם לא מהאו"ם, ובמקרה של צה"ל הם צבא העם, ולא רק צבא מקצועי. כאשר כוחותינו מבצעים את משימות הביטחון, הם מלאים תחושת שליחות והזדהות עם המשימה שנועדה לטובת כלל האזרחים. משימה צבאית ממלאים תוך הזדהות עם רוח מדיניות הממשלה, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו.

גם בדוגמא ההפוכה בהיסטוריה הישראלית - בגירוש היהודים ההמוני מגוש קטיף בקיץ 2005 - הבעיה הייתה עצם הפניית צה"ל נגד אזרחים ישראלים השותפים לאתוס הציוני, ולא הזדהותם הפוליטית של הכוחות עם אותה משימה רעה. אגב, יש קשר בין השניים ורבים יאמרו שהזדהות שכזו לא הייתה.

אולי הרגיזה מאן דהו העובדה שבצור באהר נכח קצין צה"ל. ואכן, מדי פעם שבה ועולה שאלה ציבורית האם במזרח ירושלים יש להציב כוחות שיטור בלבד ולא כוחות צבא, אך עדיין יש בכך הגיון כל עוד לא הושלמה ריבונות ישראל במזרח העיר.

כן, אנו שולטים בצור באהר. לא שליטה בבני אדם אלא בירושלים שלנו, שבה נמצאים הערבים כמיעוט. הלוואי שנשלוט יותר, חרף פעולות הרשות הפלסטינית וגורמים מוסלמים רדיקליים שמנצלים בשעות אלו את האירוע לצרכים מדיניים.

צה"ל ציין לפני שנתיים 50 שנה לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, ניצחונו שלו ואת שחרור העיר. הריבונות הישראלית הינה פועל יוצא של אמת פשוטה זו הנהנית מקונצנזוס. הרי בדיוק לשם כך יש צבא: כדי להגן על ריבונות המדינה ולממש אותה הלכה למעשה.

הקולות המזועזעים משמחת אנשי כוחות הביטחון לא שוללים את הגישה הישראלית המנטלית אל הערבי או אל ביתו, אלא את עצם הפעולה ועצם הריבונות. כנראה שח"כ אחמד טיבי לא היה מרוצה מביצוע המעשה על ידי כוחותינו בפנים חתומות.

ועוד דבר ראיתי באותו סרטון: מקצועיות. פעולה כירורגית. פיצוץ מבוקר שלא פגע בגרגר מיותר ובוודאי שלא בנפש. צה"ל הולך ומפתח יכולות אלו של פעולות איכות אשר הינן טובות וחשובות כל עוד אינן באות על חשבון אזרחים וחיילים.

כוחות הביטחון לא באו לצור באהר עם רגשות גסים של ונדליזם. הם פשוט הזדהו עם המשימה החשובה ושמחו להיות חלק ממנה. אני מאמין שהביצוע האיכותי-מוסרי הזה תרם רבות לתחושת הסיפוק. צהלת השמחה היא אקורד הסיום של המוטיבציה הגבוהה וההכרחית. לכן, שלילת ההזדהות של משרתי הצבא עם האתוס שמאחורי הפעולה היא טיעון פוליטי, ולא טיעון מוסרי.

בינתיים, עם ישראל בצד של קצין ההנדסה, אותו קצין שהוא שלח אל המשימה ולחץ על המתג יחד עם שותפו השוטר. אני בטוח שרבים מהצופים לחצו יחד איתם על מתג ההפעלה, בלבם. לחצו, והוסיפו מילה: תודה.