לא אכפת לנו מהפרטיות שלנו - עכשיו הסרט
הסרט התיעודי שמגולל את פרשת קיימברידג' אנליטיקה עושה כל שביכולתו כדי לעודד שיח ציבורי משמעותי - אבל מצליח לעורר דווקא אדישות. למה לא אכפת לנו מה קורה למידע שלנו?
הסרט התיעודי, שתורגם משום מה לעברית כ"פרטיות ופוליטיקה: פרשת קיימברידג' אנליטיקה", עלה לשידור בנטפליקס במהלך סוף השבוע האחרון במקביל להקרנות קולנועיות, ואפשר כבר להניח בזהירות שהוא לא הצליח ליצור סערה ציבורית של ממש. לכאורה, יש בו את כל המרכיבים: הוא עוסק באחת הפרשות הכי מדוברות של השנים האחרונות, פרשת הפרת הפרטיות של חברת קיימברידג' אנליטיקה שאספה וניתחה מידע על כ-87 מיליון משתמשי פייסבוק ברחבי העולם, ללא הסכמתם המפורשת. מה בדיוק נעשה עם המידע הזה? קמפיינים פוליטיים מתוחכמים, מבוססי אלמנטים מרחיקי לכת של פסיכולוגיה שכנועית שמתודלקת על-ידי טכנולוגיה ומדענות נתונים.
כבר התחלתם לנמנם? אולי זה יעיר אתכם: בשניים מההליכים הפוליטיים הכי גדולים של השנים האחרונות - קמפיין טראמפ 2016 לנשיאות ארה"ב וקמפיין הברקזיט ליציאת בריטניה מהאיחוד האירופי – הייתה מעורבת קיימברידג' אנליטיקה. היו אלה הקמפיינים הגדולים ביותר בהם עסקה החברה, שעד אז התמקדה בשכנוע מצביעים במדינות אפריקה ומזרח אירופה.
עוד לא התעוררתם? בואו נתמקד בישראל: זמן קצר לאחר חשיפת הפרשה, נודע כי 47 אלף משתמשים ישראלים נפגעו גם הם משיטת הפעולה של קיימברידג' אנליטיקה, כשהמידע האישי שלהם מפייסבוק נאסף ונותח גם הוא לצורכי תעמולה ובניית פרופיל פסיכולוגי. לפני ימים אחדים פורסם ב"מאקו" כי קיימברידג' אנליטיקה קיימה פגישה גם עם קמפיין "יש עתיד", באוגוסט 2017.
ובכל זאת, משהו בתחום העיסוק הזה של פרטיות, שימוש בנתונים וטכנולוגיה לא עובר מסך. מה עושים? מייצרים נרטיב פופוליסטי כדי למשוך התעניינות. במסגרת הנרטיב הזה, הסרט משתמש בכל הקלישאות הקולנועיות המוכרות לעיסוק בטכנולוגיה – כולל אנשים שמתפרקים לקונפטי דיגיטלי של פיקסלים, רגשונים מרחפים ופוסטים שמלווים אנשים אמיתיים במרחב.
"אופס, ניצחנו", אומרת בריטני קייזר, אחת הדמויות המובילות בסרט, כשהיא נשאלת על המעורבות של קיימברידג' אנליטיקה בקמפיין Leave EU וברקזיט. קייזר היא בכירה לשעבר בחברה, ומי שמיצבה עצמה מאז על תקן "חושפת שחיתויות". המסע הפרטי שלה, ממתנדבת בקמפיין הנשיאות של אובמה, לפרסונה אהודה במיוחד על הרפובליקנים וחברה בארגון הרובאים הלאומי (NRA), נוגע בחמקמקותם של אידיאלים בצורה כנה. אבל הוא גם מבטא את האופן שבו גם מי שגדלו אל תוך מציאות מקוונת, מתקשים להבין את המורכבות של תהליכים טכנולוגיים בחברה.
מאז נחשפה הפרשה לראשונה חלפה יותר משנה, ובשבוע שעבר נודע כי חקירת הנציבות לסחר פדרלי בארצות-הברית בעניין חלקה של פייסבוק, נחתמה בפשרה: הרשת החברתית תשלם סכום היסטורי של 5 מיליארד דולר, ותידרש לעמוד בהתחייבויות הנוגעות לשימוש במידע משתמשים ולהגנה על פרטיותם. הסכום אולי נשמע אסטרונומי, אבל די בכך שמניית פייסבוק זינקה רגע אחרי ההודעה על ההסדר מול ה-FTC, כדי להבין ששוב ענקית הטכנולוגיה יצאה בזול.
באחת הסצינות בסרט התיעודי, מסבירה קייזר שבשנה שעברה הפך מידע משתמשים - בדיוק מהסוג שנאסף, נאגר ומנותח על ידי ענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק, גוגל, אמזון ודומותיהן - לסחורה מבוקשת ויקרה יותר מנפט. היא עושה את זה בעודה שוחה בבריכת אינפיניטי בריזורט מרוחק בתאילנד, לא נראית מיוסרת במיוחד מהחלק שלה בפרשה. בהרבה מובנים, האדישות שלה מהדהדת את האדישות הציבורית לנושא כולו.
הדוקו לא מביא איתו חשיפות חדשות בנוגע לפרשה ההיא, שנדמה שהכל כבר נכתב ונאמר עליה. הכוח של הסרט הוא ביכולת שלו להגיע לקהלים שבדרך-כלל נרתעים מעיסוק בנושאים מהסוג הזה. אותם קהלים שמחוברים לנטפליקס, גוללים את הפיד בפייסבוק, מסתובבים צמודים לסמארטפון ומקלידים שאילתה לגוגל לפחות פעמיים בשעה – הם גם האנשים שעבורם העיסוק בפרטיות, במידע אישי ובנתונים שנאספים כל הזמן – הוא לכל הפחות משמים, אבל בעיקר מיותר. רובנו מרגישים מובסים ממילא, וסרטים תיעודיים מהסוג הזה פשוט לא מצליחים לחדור את שכבת האפתיה המפוקסלת שאנחנו עוטים על עצמנו.
