מחשבות של אב עם הפרעות קשב וריכוז
"חששתי מהרגע שאהפוך לאב. קיוויתי שרק לא ייצא כמוני, שהפרעת הקשב תדלג בגנטיקה על דור אחד, ותאפשר לו לחיות חיים 'רגילים'". שמר ארזי משתף בטור אישי על אתגרי היום-יום בהורות שלו
מודה ומתוודה, כבר מגיל צעיר חששתי מהרגע שאהפוך לאב. תחילה קיוויתי ואפילו התפללתי שרק לא ייצא כמוני, שהפרעת הקשב שלי תדלג בגנטיקה על דור אחד, ותאפשר לו לחיות חיים "רגילים".
קיוותי שלא יזדקק לחוות את שאני חוויתי ולהתמודד עם הקשיים המלווים את חיי עד היום. אך כבר בעת המחשבה חייכתי לעצמי וידעתי שזה לא יקרה. התפוח ייפול על העץ. רעייתי כמובן הייתה כולה באופוריה, ללא חשש ודאגה.
המחשבות התרוצצו וחששות ותהיות מילאו אותי. איך יהיה ומה אעשה? האם אצליח לעמוד במשימת האבהות? איך להימנע מטעויות ומה עליי לעשות? איך אוכל להיות אחראי עליו, כשאיני מצליח לנהל ולארגן את עצמי? כיצד אצליח למנוע ממנו קשיים ונפילות?
היה לי בולמוס פחדים וחרדות, שלא נתן מנוח עד לסיום תשעת ירחי לידה. והנה הופיע לו בכורי בשקט בעריסה וכולם פרצו בשמחה, בעוד אני כבר עסוק במה שממתין מעבר לפינה.
ניסיונות הכחשה
כשאנו הופכים להורים הדאגות לא מניחות לנו, יתר על כן כשיש לנו ילדים עם הפרעות קשב ו/או לקויות למידה. הכול הרבה יותר מוקצן - החרדות, התהיות, החששות וגם השמחות. עכשיו תדמיינו לכם מה קורה כשאחד מההורים הוא בעצמו כזה.
תחילתו של המסע, בניסיונות הכחשה - "אולי אין שום בעיה", "זה רק ענין של זמן", "את סתם לחוצה", "תני לו לגדול בשקט והכול יסתדר". בגלל ניסיוני האישי, להכחשה התחברו רגשות אשם. ידעתי, ידעתי שזה יגיע, מה עשיתי. בעיקר האשמתי את עצמי על "יצירת דור חדש לסבל".
מציאות החיים חייבה אותנו "להתעורר" ולהתחיל לפעול, אך ממה מתחילים? למי פונים? מהם השלבים? והנה שבים הדאגה, התסכול וחוסר הידיעה ומתמזגים לתחושת חוסר אונים.
אין פתרונות קסם
בתחילת הדרך זכורה לי שיחה אחת משמעותית ומכרעת עם רעייתי. השיחה שבה כזוג החלטנו שלמרות אי ההסכמות והמחלוקות בעניין, עלינו להתלכד ולפעול ככל שביכולותינו בעבור ילדינו. החלטה לא פשוטה שאותגרה בכל יום מחדש, אך עמלנו קשות לקיימה לשם השגת המטרה.
בנוסף לכך היו לנו אמונה וביטחון (ללא קשר למתרחש) שילדנו יכול ויצליח ועלינו להניח בצד את דעותינו, אמונותינו וחששותינו ולהעמיד אותו במרכז ולפעול.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
מכאן החל מסע מפרך אשר כלל אבחונים וחוות דעת מומחים, שלעיתים היו מנוגדים ולא ברורים. הרבה בלבול וחוסר וודאות, וזה היה מתסכל, אך לרגע לא איבדנו תקווה ואמונה בעצמנו ובילדנו.
כהורים הבנו שאין פתרונות קסם ודרכי קיצור. זהו מסע ארוך ובו עליות, נפילות, שינויים והתאמות. מה שנכון היום, יתכן וישתנה מחר, וגם אם לפעמים טועים, העיקר שאנחנו מתקדמים. גם מטעות לומדים.
כהורים עלינו לזכור שזהו מרתון. עליות, ירידות, רגעי תסכול ושמחה הדורשים עקביות והתמדה. בדיוק מה שכל כך קשה לאדם כמוני.
בימינו, הורות וזוגיות אינם קלים או פשוטים ובוודאי משפיעים האחד על השני. במיוחד כשאחד ההורים או שניהם מאותגרי קשב. למה? מספר סיבות:
1. תגובות מוקצנות: כמו ילדי, אני חי בעולם פנימי סוער. כל התחושות והרגשות שיש לכולם קיימות אצלנו בהקצנה. מכאן, האפשרות לסערה אינה תלוית מזג האוויר או עונת השנה. לרוב, היא לא צפויה - פתאום, בגלל מילה, כתוצאה ממשפט, מתפרצת ושוטפת את כולם.
2. רגישות יתר: לא נעים לקבל ביקורת או הערה, קל וחומר למי שספג ושמע בילדותו ביקורות והערות אין ספור. לרוב, אין לי יכולת להכיל את הביקורות או ההערות, גם כשהן נאמרות בזמן הנכון ומוצדקות. וכך גם ילדי.
3. התנתקויות: לא יודע איך זה אצלכם, אך כמאותגר קשב הנלחם רוב הזמן לשמור על מיקוד, אני זקוק וחייב זמני התנתקות. לא רוצה להקשיב ולא לשוחח. רוצה להיות לבד ברעש שלי. הצורך נובע מניסיון לנסות להוריד הילוך, להשתיק את הרעש ולהירגע. מנגד, יש לי גם צורך ונזקקות לתשומת לב כאן ועכשיו.
קראו עוד:
קשב וריכוז - העצות שיקלו על החיים
סיפורי הצלחה שהתחילו בהפרעות קשב
4. בואו לא נדבר על זה: "אי אפשר לנהל אתך שיחה. מתי נוכל לדבר?" אין ספק שזהו אחד התסכולים הגדולים שלכם ממני, אבל בבקשה, אם אתם רוצים שנקיים שיחה משמעותית, אנא מכם דברו ישר ולעניין. לא בגלל שאיני מתעניין או שאתן לא חשובות, אלא בגלל הקושי שלי.
5. תכנונים מלחיצים: “בעוד חודש יש הופעה, אני יכול ללכת?” חודש? מה זה? צריך להזמין כרטיסים? להסיע? מי יודע? למה מעכשיו לקבוע? כן, קשה לנו לחשוב קדימה, לתכנן ולהתחייב.
6. נתינה ללא גבולות: שלא נתבלבל, אנו מאותגרי הקשב לא רק מכבידים, אנו גם עושים טוב ומכל הלב. נכון, לפעמים זה לא בדיוק כפי שציפיתם, לא בדיוק בזמן ובמקום, לפעמים זה מרגיש כחיבוק דוב, אבל תפרגנו ואחר כך תשאלו למה.
7. בהירות וגבולות מחויבי מציאות: למרות שזה כנגדי, אגלה לכם סוד. אל תיבהלו מתגובותיי ואל תהססו לעמוד על שלכם, להיות ברורים בדברים עקרוניים ולא לוותר עליהם, גם אם אנסה להתנגד. כשאראה שזה משמעותי לכם, לרוב אקבל את דבריכם.
8. חמלה מאפשרת הכלה: כולנו טועים. גם אתם, ובטח שכמותי. אני הראשון לבקר ולשפוט את עצמי על טעויותיי. אינני מצפה שתתעלמו, אך אל תחשבו שאני עושה בכוונה. זה רק גורם לכל להתעצם, וכך מחמיר את העניין.
"מזמן הבנתי שלא אהיה אב השנה"
עכשיו תבינו שלכל הסיבות שמניתי יש השלכות על חיי היומיום ומאחר וגם אני וגם ילדי עם הפרעת קשב, כהורה יש לי הבנה ורגישות שאולי יחסרו להורים אחרים, אך לא תמיד אצליח להכיל או ליישם ברגע האמת. הקשיים יהיו דו סטריים ומועצמים. רק לימים, לכשיתבגר, נוכל ליהנות מפריבילגיית ההבנה ההדדית.
מזמן הבנתי שלא אהיה אב השנה. אני טועה, איני מצליח להתאפק, שוכח את החוקים ולפעמים שובר את הכלים. בחרתי להתמקד במה שעובד ומצליח, לשנות תוך כדי תנועה, להיות עם היד על הדופק ובעיקר לשתף פעולה עם הסביבה הקרובה.
לרגע לא איבדתי את האמונה שהמצב יכול להשתנות ואפשר שיהיה אחרת - שנוכל לצאת לחיק הטבע מבלי לחשוש, שיהיה אפשרי לצאת לעבודה מבלי לקבל שיחה מהמורה, שנגמור עם המטפלים והמורים, וילדיי אכן יצליחו כפי שהם יכולים.
כיום, אחרי לא מעט שנים, אנחנו יכולים להימתח לאחור ולחוש סיפוק ונחת. נכון שהמסע לא מסתיים ועוד נכונו אתגרים, כישלונות והצלחות, אך כבר הוכחנו כולנו - אנחנו יכולים! זה שקשה, לא אומר שלא נצליח. זה רק אומר שאת ההצלחה בפועל נרוויח. כן, לא קל איתנו, לפעמים מתסכל, לפעמים מבלבל, אך בטוח שלרגע לא משעמם.
הכותב הוא מומחה לטיפול בהפרעת קשב ולקויות למידה , מחבר הספר "אל תוותרו עלי", מדריך מעשי להתמודדות עם הפרעת קשב ולקויות למידה
לפנייה לכתב/ת 
