הנוסטלגיה המופרכת של עמיר פרץ
יו"ר העבודה מתעקש, בהסתמכות רומנטית על בחירות 2006, שהוא יעביר קולות מימין לשמאל. אלא שהמציאות השתנתה מאז באופן דרמטי
(צילום: מוטי קמחי)
הפזמון של עמיר פרץ הוא אמונה יוקדת בכוחו "להעביר מנדטים מצד לצד", "לפרוץ את תקרת הזכוכית", "להפיל חומות", וכיוצא בזה פעולות מפוצצות. כרגע, לפי כל הסקרים, הפריצה היחידה מתרחשת בדיסק של העבודה-גשר, והחומה אכן נופלת, רק על הראש שלה. אבל פרץ, בשכנוע עמוק שמעורר התפעלות ומבוכה במקביל, חוזר על המנטרה ומבסס אותה על אירוע אחד: בחירות 2006.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
נניח שהניתוח שלפיו פרץ אכן הוביל אז מהלך מזהיר, שבמסגרתו שכנעה העבודה מצביעים רבים לעבור מהימין לשמאל, הוא מדויק לגמרי. נניח גם שפרץ הוא פוליטיקאי מוצלח מאבי גבאי (שהתרסק עם אותן הבטחות), שסתיו שפיר היא נטל אלקטורלי במרכז-ימין (במה היא שונה מהותית ממרב מיכאלי?), ושיש בקופה קולות צפים שהתאכזבו מחזרתו של משה כחלון לליכוד (אבל כרגע לא ניכר שהם נעים לעבודה).
נתעלם מהסוגריים, ונישאר עם מה שפרץ תופס כמציאות. מלכתחילה, כל ניסיון להשוות בין 2006 ל-2019 במונחים של "העברת קולות" נשמע כמו רומנטיקה נוסטלגית ומופרכת. הם לא לוקחים בחשבון אינספור מרכיבים דרמטיים, חלקם נקודתיים לאותה תקופה ואחרים הם תוצר של תהליכים ארוכי טווח.
ברמה הכי אלמנטרית, הדמיון בין הזירה הפוליטית אז והיום קלוש ומלאכותי. בנימין נתניהו היה יו"ר ליכוד חבול, אחרי שנות מדיניות כלכלית אנטי-פופוליסטית. מפלגת קדימה נולדה בסערה והתבססה על זיכרון של מנהיג אהוד למדי, שהגיע למעמדו אחרי שהודה בקיומו של המושג "כיבוש" ואף פינה התנחלויות. אחוז החסימה עמד על 2%, מה שלא הפך כל מפלגה קטנה לסכנה גושית.
מאז, המושג "שמאל" עבר כתישה ממושכת ומאסיבית. אף אחד לא רץ עם רעיונות בנוסח "תוכנית ההתכנסות" של אהוד אולמרט. נתניהו, שנכווה ברותחין כשר אוצר, די סיים לגלם את השוטר הרע בתחום הזה. פתרון שתי המדינות, שב-2006 נחשב למשחק היחיד בעיר, גוסס לאיטו אי-שם ליד המצאות כגון הפקס.
עמיר פרץ בריאיון לאולפן ynet, השבוע (קרדיט: אלי סגל, אבי מועלם)
אף אדם הגיוני לא חושב (או אמור לחשוב) ש"עסקת המאה" תוליד הסכם שלום. איתמר בן-גביר הפך ממצורע לסגן שר בפוטנציה. המאורע המכונן של המחאה החברתית תרם לאדם אחד – יאיר לפיד – וגם הוא נאלץ לדלג למשבצת אחרת כדי לשרוד. משה כחלון, אביר הרפורמה בסלולר, התחיל ב-10 מנדטים, ירד לארבעה וחזר לליכוד – בינתיים ללא תמורה.
פרץ לא חווה זינוק מיד עם בחירתו וגם לא אחרי כריתת הברית עם אורלי לוי אבקסיס, שבעצמה נכשלה בבחירות הקודמות. וזה עוד לפני השמדת ערך המותג שנקרא "העבודה" ולפני הזנקת קמפיין "המפלגה הגדולה" שיתרומם מתישהו, אולי כשאנשים אשכרה יהיו בארץ.
כדי שפרץ יתברר כגיבור ולא כקברן, כל המתואר לעיל צריך לקרוס בו-זמנית ובבת-אחת. עליו להוכיח שיש מספיק מאוכזבי נתניהו והימין שמוכנים להצביע ליורשת של מפא"י, לגרום להם לא להירתע מהשוליים הפרוגרסיביים שנותרו במפלגה, לנפנף את הטענה שהוא בסוף יצטרף לממשלת נתניהו, ולטעת תקווה שהבידול לא ימחק אף מפלגה בגוש, ואז ממילא כל זה לא רלוונטי.
ובפרפרזה על המשפט האלמותי שנאמר על סאלי ב"כשהארי פגש את סאלי": אני אקח את מה שהוא לוקח.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
עינב שיף
צילום: נמרוד סונדרס
מומלצים
