המספרה | אלה איילון
דוגמנית, בת 22. גרה בתל אביב, גדלה במושב גינתון
"כמו שאמרתי לך בטלפון, אני מאד אוהבת בוטניקה"(צילום: שי יחזקאל)
בכלל רציתי להיות וטרינרית.
אני מושבניקית, הכי מחוברת לטבע. בעלי חיים הם כל העולם שלי וכל מה שידעתי בחיים. בשלב מסוים, בעיקר בגלל אמא שלי שרצתה את זה בשבילי, פניתי לדוגמנות. אם לא, הייתי נהיית וטרינרית. אני יודעת שלעולם לא מאוחר מדי. הייתי מצטיינת שכבתית בביולוגיה, ועשיתי לבד עבודת מחקר של שישה אנשים, כי הרגשתי שאנשים בקבוצה יהרסו לי. גם החברה האחרונה שנשארה איתי בפרויקט הרגישה שזה יותר מדי בשבילה, ובסופו של דבר עשיתי הכל לבד. עד היום המורה לביולוגיה מספרת לאנשים איזו תלמידה לא רגילה הייתי. הייתי לוקחת כל יעד לקיצון. אני תמיד רוצה להיות הכי טובה במה שאני עושה.
הסביבה לחצה עליי להיות דוגמנית.
אני לא רציתי בהתחלה. אפילו בכיתי כשגיליתי שאמא שלי שלחה תמונות שלי לתחרות תגלית השנה, ואמרתי "איך עשית לי דבר כזה". אבל כשגיליתי שעברתי כמה שלבים אמרתי, טוב, נזרום. התחלתי לעשות טסטים ומשם התאהבתי במקצוע.
הדוגמנות הפכה אותי לאדם בוגר בגיל צעיר.
התחלתי להבין את העולם. מגיל 16 התחלתי לטוס לבד לעבודות בינלאומיות. בטיסה הראשונה אמא שלי טסה איתי. היא הסבירה לי איך להשתמש בגוגל מאפס, אמרה לי שתמיד יש לי אשראי, ושאם אובד לי הטלפון אני צריכה לקנות חדש. אחר כך טסתי לבד. זה היה ללכת ברחוב לבד, ולקנות לעצמי אוכל, זה היה מטורף. פעם אחת ראיתי שעוקבים אחריי שני גברים ברכב. אמרתי להם לעזוב אותי, ונכנסתי לחנות ברחוב וביקשתי עזרה. היה גם מקרה של שיכורים שחיכו מחוץ לדירת הדוגמניות שישנתי בה בחו"ל. הייתי חסרת ביטחון לגבי מה לעשות. אלה חוויות שילדה לא צריכה להתמודד איתן.
זה לא חוויה קלה לשלוח את הבת שלך אל הלא נודע כדי שתצליח בקריירה.
אמא שלי התקשרה כל דקה לשאול אם הכל בסדר. פעם נגמרה לי חבילת הגלישה. עליתי לרכבת, בסך הכל מלונדון למנצ'סטר, ואמא שלי התקשרה לסוכנות כי היא לא שמעה ממני חמש דקות, ונבהלה. בתחילת הדרך ההורים שלי תמכו בי מאוד. אמא שלי עזרה לי לנעול נעליים וסירקה אותי, ואבא היה לוקח אותי על האופנוע ומחכה לי גם בצילומים שלפני שמתחילים אותם עושים איפור ושיער בשלוש בלילה כדי לתפוס את הזריחה. הם הקריבו הרבה כדי שאהיה איפה שאני היום. אח שלי בן 16 והולך בעקבות אבא שלי, שהיה אז אופנוען מוכר.
מגיל צעיר לא ביקשתי סלפי עם סלבס כי ידעתי שהם כמוני.
אני יודעת להסתכל על העולם ולהבין שכולנו בני אדם. ולא בקטע מתנשא, אבל מגיל צעיר לא הבנתי למשל למה השחקניות בפסטיגל מיוחדות כל כך. או נגיד, הייתי עכשיו ביפן, התקבלתי לקמפיין גדול של חברה אמריקאית, והצטלמתי עם בחור שיצא עם אחת הקרדשיאנס. הוא כוכב עולה שם, הוא בברנז'ה. הוא היה בחור נחמד, אבל היו שם עוד דוגמנים ממש נחמדים, וזה שהוא מפורסם לא גרם לי לחבב אותו יותר. זה לא מזיז לי, ומזיז לי שזה מזיז לאחרים.
כבר בגיל 16 ידעתי שדלתות ייפתחו בפניי.
יש בנות שלא הייתי ממליצה להן להמשיך להתעקש אם דלתות לא נפתחות, אבל אני בגיל 16 ידעתי. ארמאני באיטליה רצו אותי לקמפיין הלבשה תחתונה, אבל הייתי מאוד צעירה. כמעט לקחתי, כמעט הייתי שם, והופ — זה לא קרה. ההתחלה היא לא־לא־לא — ואז פתאום כן. וקמפיין מוביל לקמפיין.
אין לי יום חופשי.
יום חופשי זה יום לא טוב. אני טסה לפעמים ארבע פעמים בחודש. אני מכוונת גבוה גם בחו"ל וגם בארץ — בעיקר בחו"ל כי זה הכסף האמיתי, ובארץ זה הקרדיט וההערכה שאני מקבלת על העבודה שלי. אני בונה את עצמי ואת השם שלי. כשיש לך שם, קהל, ואנשים שאוהבים אותך ואת מודל לחיקוי עבורם, אז יכול להיכנס לתמונה עסק. אני לא אתחיל שום צעד לפני שאני מבסוטה מאיפה שאני. קודם עליי להגיע לנקודה הזאת שבה אני אומרת שיש לי מספיק קהל, ואני רוצה לפתוח את העסק שלי. אני אפילו יודעת מהו.
ואם זה יום חופשי בארץ, גם הוא קשור לעבודה.
צריך להספיק ביום הזה את כל מה שקשור לדוגמנות. אדאג לשיער או למראה שלי, אקנה בגדים חדשים, כי זאת הדמות שאני בונה. אם היום היעד שלי הוא להיות דוגמנית מצליחה, אז זו חבילה. זה כל הזמן לדאוג לעצמך ולטפח את עצמך, כי זו הדוגמנות.
הגעתי לאיפה שאני היום לא בזכות פנים או גוף אלא בזכות הרבה אופי.
תמיד הייתי נחושה וחזקה ויודעת מה אני רוצה. למשל, אולי אלמד משחק. זה עוד פן שנותן לדוגמנות נפח חוץ מפנים יפות, עוד איזה משהו. היום כשאני מגיעה לאודישן, המראה שלי לא מספיק. אני צריכה להעביר למי שנמצא מולי את האישיות שלי בחמש דקות. אני זורקת כמה יציאות מצחיקות, מספרת על עצמי כמה דקות. קמפיין הוא גם בווידאו, ואין מה לעשות. בווידאו רואים אופי.
אני לא יושבת רגל על רגל ומחכה שדברים יקרו, אני משיגה לעצמי מה שאני רוצה.
אם יש מולי הזדמנות עסקית, אני קופצת עליה ולא מחכה שדברים יקרו מעצמם. ובכל זאת, יש סדר שדברים שצריכים לקרות בו. היום גם אחרי שני קליפים עם זמר באיטליה והרבה עוקבים איטלקים — זה לא מספיק לי. אני רוצה שיכירו אותי ויעקבו אחריי גם אנשים מארה"ב ומאנגליה. אני עובדת על זה. וכשאגיע לנקודה שאני רוצה, אני אתחיל להזיז דברים.
שואלים אותי אם אמא שלי מגשימה את עצמה דרכי.
אמא שלי גאה בי, אני הגאווה שלה. היא אוהבת את עולם הזוהר ותמיד התעניינה בו, אבל לא רצתה להיות בקדמת הבמה. לפעמים היא באה ומשתפת אותי, "שמעת שג'סטין ביבר וסלינה גומז חזרו", וזה מפתיע ומצחיק אותי שהיא מעורבת יותר ממני לפעמים — ואני מאוד מעורבת. טוב, נו, ידע זה כוח. אז אני משתדלת לדעת הרבה דברים.
אני לא שותה ולא מעשנת.
אני מרגישה שכיף לי גם בלי זה. אני רואה איך בן הזוג שלי לא מרגיש טוב אחרי שהוא שותה, ואני קמה זוהרת וכיף לי. אני לא מרגישה פספוס.
אני בן אדם שמח.
לא מזמן עשיתי אודישן לתוכנית טלויזיה, וביקשו ממני לספר טרגדיה שקרתה לי. אמרתי להם, "אין לי משהו עצוב ואין לי טרגדיה, מצטערת לאכזב אתכם. אם אתם ממש רוצים, אני יכולה להמציא לכם". הם אמרו לי, "מעניין שבת 21 לא חוותה טרגדיה". טוב, ההורים שלי התגרשו לפני שנה. אני לא רואה בזה טרגדיה, כי הריבים הפריעו לאווירה בבית, והיום קצת יותר רגוע.
אני לא ממסחרת את האינסטגרם שלי לפרסומות כי אני מכוונת גבוה יותר.
אבל אני כן מצדיעה לבחורות שעושות את זה, כי זה פשוט מדהים. הן נשות עסקים. בנות שלוקחות את האינסטגרם שלהן וממנפות את העוקבים ועושות עם זה דברים, הן נשות עסקים. גם אם אין לה את העסק עצמו, הבחורה, הילדה, היא העסק. אני מסתכלת על ילדות קטנות כוכבות רשת, והן מגלגלות אלפי אם לא עשרות אלפי שקלים רק מהאינסטגרם. הן העסק של עצמן, וזה מהמם בעיניי.
בארץ מקבלים קרדיט והערכה על ריאליטי או זוגיות מתוקשרת.
אני לא מסרבת לקחת בזה חלק. לא עשיתי את זה עד היום, אבל אני מבינה את המשחק. זה פשוט עובד אחרת. כבר בגיל 17, כשעשיתי את הקמפיין הראשון שלי בלונדון, התמונות היו על כל אנגליה — על רכבות תחתיות, על בניינים, על תחנות אוטובוסים, על האוטובוסים עצמם. אמרתי לעצמי, "וואו, זה קורה. אני בדרך לאן שאני רוצה להגיע", ואנשים מישראל שביקרו בלונדון צילמו את זה, והייתי גאה. אבל אמרתי לעצמי, "מה קורה איתי בארץ?" — אז אני מפורסמת פה, אבל בארץ לא מכירים. אני כנראה אצטרך לשחק את המשחק, כמו שאומרים.
אני לא אוהבת לפתוח פה ולהגיד מה החלומות שלי.
מרגישה גאה, עובדת נכון, עובדת קשה. כל צעד וצעד בדרך לאן שאני רוצה להגיע. מכוונת גבוה, ואנשים יודעים מה החלום של כל דוגמנית ושחקנית, מה היא רוצה לעשות ולהיות.
לפנייה לכתב/ת 
