מי רוצה להיות ידידה שלך בכלל?
אחרי שנים שבהן הייתי מוכנה להסתפק בפירורים רק כדי ליהנות מקרבתו, כיום אני כבר לא מוכנה לתת מעצמי פירור. עם ההבנה החדה שהוא בחר לוותר עליי בתור בת זוג, גיליתי כי יותר לא אוכל להכיל, להעניק, לחבק ולאהוב בלי לקבל בתמורה את כל החבילה כולה - זוגיות כדת וכדין, או אם להשתמש במילותיו המדויקות של שלום חנוך, "פחות לא אוכל לאהוב"
"עכשיו, אחרי שההלם הראשוני חלף", הוא כתב לי חודשיים אחרי פגישתנו האחרונה, "אפשר שנישאר ידידים?"
ידידים בטוסיק שלי.
"בחיים לא", השבתי בנחרצות השמורה רק למי שכבר שבעה מלאהוב ולכאוב. "להישאר בסביבה ולשמוע על הבחורות האחרות? לא תודה. נישקתי את המזוכיזם שלי לשלום אחרי שנפרדנו". לא בכדי גם הטיעון הבלתי משכנע שלו, שהוא לא ישתף אותי בעניינים שכאלה, הצליח לשכנע אותי בדיוק כמו הבטחות שווא בתעמולת בחירות. איזה חצוף, שיחפש את הידידות שלו.
אחרי שנים בהן הייתי מוכנה להסתפק בפירורים רק כדי להנות מקרבתו, היום אני כבר לא מוכנה לתת מעצמי פירור. עם ההבנה החדה שהוא בחר לוותר עליי בתור בת זוג, גיליתי כי יותר לא אוכל להכיל, להעניק, לחבק ולאהוב, בלי לקבל בתמורה את כל החבילה כולה - זוגיות כדת וכדין, או אם להשתמש במילותיו המדויקות של שלום חנוך, "פחות לא אוכל לאהוב".
כאבי הפרידה כבר שככו, השלמתי עם ההבנה שלעולם לא נהיה ביחד, עיבדתי, הפנמתי ואפילו הצלחתי לקבל את הטענה שמוטב שכך אירע, אבל למרות כל אלה, עדיין יש לי רגשות והם שוכנים בתוכי כמו גחלים לוחשות, ובלתי אפשרי לכבות אותם כמו שמכבים סיגריה בוערת. הקלות שבה הוא נכנס ללב שלי עומדת ביחס ישר לקושי להוציא אותו משם, ולפיכך לחזור לקשר יהיה בדיוק כמו להצית גפרור בשדה קוצים - סכנת חיים של ממש.
בינינו, אני גם לא באמת יודעת לכבות אהבה. בשום תסריט ריאלי אני לא רואה את עצמי מסוגלת להיפגש איתו או אפילו רק לדבר איתו בטלפון, בלי לרצות להרגיש אותו בנוסף לכל. והאמת היא שגם אם אוכל להתעלות מעל הרצון הזה, זה יהיה עצוב מדי לגלות שהאש בינינו דעכה. יחד עם זאת, חרף הצהרתי המפורשת, מצאתי עצמי מקלידה לו השבוע הודעה, משל הסכמתי, ולו לרגע, להצעת הידידות הבלתי קבילה בעליל הזאת.
געגועים בתחפושת
העובדה שמכל האנשים עלי אדמות בחרתי מתוך האוטומט שלי לשתף דווקא אותו, הטרידה אותי ולא יכולתי שלא לתהות - האומנם אפשר להישאר ידידים? האם אפשר להמיר תשוקה ולהט בידידות אפלטונית? ואולי אלו רק געגועים בתחפושת? לכאורה, הכל אפשרי. אני בטוחה שיש אי שם בעולם זוגות לשעבר שהבינו שכזוג הם פשוט לא מתאימים, נפרדו בידידות והצליחו להישאר חברים. בעצמי התהדרתי בעבר בידיעה שתמיד שמרתי על קשר עם גברים שיצאתי איתם, או לפחות לא חסמתי אותם מכל אמצעי תקשורת אפשרי.
היום אני מבינה שהעובדה המצערת הזו נבעה ממספר סיבות, כמו מזוכיזם - למשל כשהבחור נפרד ממני אבל המשכתי להסתקרן מהתמונות שלו עם החברה החדשה. לעיתים היה זה ניסיון פתטי לשמור על כל האופציות פתוחות, בצירוף קושי לשחרר. ולבסוף, כך במקרה הטוב, מכיוון שהתאדו לי הרגשות הרומנטיים.
גם הפעם, מדובר במצב שבו צד אחד (להלן: אנוכי) רוצה יותר ממה שהצד השני (להלן: ולנטינו) מוכן להעניק. אלא שבשונה מהפעמים הקודמות, היום אני מבינה שהמשך של קשר ידידותי הוא כמו לחתום מראש על שברון לב מתמשך. זו עסקה בלתי אפשרית להישאר ידידה עם מישהו שיש לך אליו רגשות, גם אם את הגיונית מספיק כדי להבין שהפרידה הזאת נעשתה לטובתך.
הדרך היחידה שבה ידידות בין גבר לאישה יכולה לשרוד היא בהעדר מתח מיני. כל וריאציה אחרת נידונה לכאבי לב ואכזבה, ואנחנו כבר שכבנו הרבה יותר מדי פעמים כדי להיות תמימים לחלוטין. חרף האכפתיות לבחור, ואף על פי שיש בי רצון להמשיך לשתף אותו בכל פרט שולי מחיי, אני לא מעוניינת להוזיל את הקשר שלנו לרמת ידידות אפלטונית. זה קצת כמו לגלות שהשמלה המהממת והיקרה שקניתי מתומחרת בסוף העונה ברבע מחיר. זאת תמיד תהיה תזכורת למחיר המוגזם והכבד ששילמתי עבורה, ללא כל הצדקה.
ואולי ידידות זה לשחק בכאילו ולהעמיד פנים? אולי הוא רוצה לומר לי, "טעיתי, אני לא רוצה שתצאי לי מהחיים?" כי אין ספק שזה בהחלט נשמע נעים. מצד שני, ידידות היא גם ההוכחה שהוא צדק, ושהוא מעולם לא רצה משהו רציני איתי, וזה כבר באמת מעליב, להיות זו שמכילה את כל הסיפורים שלו אבל לא כותבת אותם איתו. ובכן, "זה או הכל או כלום", אמרתי בפעם המיליון. בשביל חברים יש לי פייסבוק.
