הפוליטיקאי הטרי יגאל עמיר

רק בישראל: מתאו בכלא פועל רוצח רה"מ להקמת מפלגה ומנצל את ההקלות בתנאי מאסרו. במדינות מתוקנות הוא היה ממשיך להירקב במחלקה סגורה

נדב אילפורסם: 07.08.19 , 12:56

יגאל עמיר(צילום: חגי אהרון)

יש דברים שמסוכנים לישראלים, כמו מחבלים וארגוני טרור. יש דברים שהם בגדר השפלה לאומית – נניח, חולים שנמצאים במסדרון בבתי החולים דרך קבע. ויש עניינים מצומצמים שהם חופפים באורח נורא ביותר. לשמוע את יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, מנהל שיחות מהכלא בניסיון להקים לעצמו מפלגה, זו השפלה לאומית – וגם סכנה יוצאת דופן.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

החטא הקדמון הוא שיגאל עמיר היה צריך לעמוד לדין על שתי עבירות: רצח ובגידה, או לכל הפחות מרידה בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. ההתנקשות ביצחק רבין ז"ל לא הייתה רצח רגיל, אלא טרור, רצח פוליטי. הרצח הזה בוצע נגד מי שמחזיק כחוק בעוצמה הביצועית שניתנה לו בידי הריבון, ראש הממשלה. הסנטימנט היסודי כאן הוא של בגידה; זה האיש שיורה בגב של אדם שעומד בראש המדינה.

עמיר בוגד כשם שהוא רוצח.

אבל היועץ המשפטי דאז לא רצה להסתבך ביצירת קונסטרוקציה משפטית חדשה. עמיר הורשע ברצח, ונשלח לכלא. מאז, הוא ותומכיו המעטים מנקרים אט-אט בנוקשות כלפיו, מקילים את תנאי מאסרו, משיגים לו זכות להעמיד צאצאים מהכלא באמצעות הונאה. לאסירים ביטחוניים, אלא במקרים חריגים ביותר, אין אישור לביקורי התייחדות; אבל אצלנו, ברגע שהאסיר יהודי, וגם אם פשעו מסוכן ונורא כמו של עמיר, מתעמעמת הסכנה הביטחונית איכשהו.

ב-2010 נניח, המדינה נכנעה והכניסה עוד אסיר לתאו. בתחילה שב"ס התנגד, ואז התקפל. המטרה הגדולה היא שחרור, כמובן; אחריו יהיה אפשר אולי לאגור קליעי הולופוינט ולבחור מטרות. צריך להדגיש: בשעה שעמיר בכלא, קרובים לו ממשיכים להפיץ את הצדקת הרצח, להציג אותו כצדיק שהציל את עם ישראל ועוד.

אמש התברר, בתוכנית "הצינור" של גיא לרר, שהוא מנהל שיחות טלפון נרחבות עם פעילי ימין קיצוני. מנסה לשדל אותם להקים או להצטרף למפלגה למענו. חולק עצות. מסביר כיצד המפלגה שהוא יקים מהכלא תשנה את ישראל, וכמובן, את התקשורת. "הצל" (יואב אליאסי) נפנף אותו בבוז, אבל בקצב הזה עמיר ילך וישתכלל. בהמשך הוא ימצא עוגנים פוליטיים.

תגידו, הדם שלכם לא רותח? הוא צריך לרתוח. אני לא מכיר מדינה בעולם, לא ארה"ב ולא בריטניה, לא צרפת ולא הודו, שאדם שרצח ראש ממשלה ינהל לו חיים של אסיר רגיל בעצם, ובמקביל ינסה להתערב בפוליטיקה שלה. במקום שמכבד את עצמו, את אזרחיו, ובדמוקרטיה שרוצה חיים, לוקחים אנשים כאלה ומבודדים אותם. לא שומעים מהם יותר. משתי סיבות: הרתעה נגד מי שרוצים להרוג את הדמוקרטיה ונבחריה בכדורי אקדח, וגם גמול על מי שביצעו פשעים כאלה.

מוסרית, כל אדם שווה לאחר הירצחו; נורמטיבית אנחנו מבדילים בין הנסיבות. פשיעה רגילה, טרור ורצח פוליטי הם עניינים שונים. ובמדינה חפצת חיים, מרתיעים אנשים מביצוע רצח פוליטי באמצעים הקשים ביותר. ג'ון הינקלי ניסה ונכשל לרצוח את נשיא ארה"ב רונלד רייגן; זה לא היה בכלל ניסיון פוליטי. ורייגן לא מת. הינקלי היה לא שפוי. לאמריקנים זה לא שינה הרבה; הוא היה 43 שנים כלוא במחלקה סגורה, במשך שנים שלמות ללא ביקורים כלל בהוראת בית המשפט. מדובר באדם לוקה בנפשו.

אצלנו, הרוצח של יצחק רבין, שפוי לכל הדעות, מבצע רצח פוליטי ממש – ומנסה להקים מפלגות מהכלא, מגדל ילדים ומפזר תעמולה.

ככה לא מתנהגת מדינה. בתחילה עמיר הוגדר אסיר ביטחוני. מה קרה מאז? הוא שיפר את התנהגותו? הוא הביע חרטה? לא. המדינה פשוט ויתרה, הרוחות סערו פחות, וכל היגיון בריא נזנח לטובת ויתור אחרי ויתור.

מה שהמדינה צריכה לעשות – וזה מתחיל מראש הממשלה והשר לביטחון הפנים – הוא לבדוק כל אפשרות חוקית להרע את תנאי המאסר ולבודד את הרוצח. במקביל, לשנות את החוק כך שרוצחים פוליטיים יישבו בבידוד; הם מסוכנים יותר מכל מרגל.