ביקורת סרט - "מידסומר": 147 דקות של הייפ מוגזם
קשה לומר שאין דבר-מה מהפנט בסרטו של ארי אסטר, שסומן כהבטחה של הקיץ. ועדיין, מדובר בלא יותר מבלון נפוח ראוותני ושחצני, שאינו מנצל את הפוטנציאל הדרמטי של הסיפור והופך לפנטזיה מבעיתה ואטומה רגשית
נופים ירוקים, שמש פז זורחת ופניהם הבורקות של אנשי קומונה הלבושים בלבן ומתחברים אל הטבע אינם הרקע המקובל לסרטי אימה. גם שוודיה לא. אבל "מידסומר" (Midsommar) מציע בדיוק את אלה כמצע לזוועה שמתרחשת בו. זהו סרטו השני של הבמאי-תסריטאי ארי אסטר, שרק אשתקד סומן כהבטחה הלבנה הגדולה של הקולנוע האמריקני בזכות סרט הבלהות "תורשתי" שלא הופץ בישראל. סרטו הנוכחי כבר לווה בהייפ היסטרי מעבר לים (כולל מחמאות מקיר אל קיר של ג'ורדן פיל, במאי "תברח" ו"אנחנו"), ומפיצים מקומיים הזדרזו לרכוש אותו. שאפו.
אבל בהקרנה מיוחדת בקולנוע לב התל-אביבי, שהאולם הגדול בו היה מפוצץ בצופים מסוקרנים (הסרט יוצג שם בהקרנות לא סדירות), התברר ש"מידסומר" הוא יותר בלון נפוח מהייפ. אסטר הוא במאי מוכשר וסרטו עשוי היטב, משלב בין רגעי זוועה ופרצי צחוק של קומדיית נעורים – אבל גם מגלומן לא קטן. כזה שנהנה לעשות אקרובטיקה עם המצלמה, להבעית את הצופה בדימויים אלימים, גרפיים, ובעיקר לעשות את זה במשך 147 דקות שאינן מוצדקות כלל.
קשה לומר שאין משהו מהפנט בסרט. כמה מהסצינות, כמו התאבדות פולחנית או סקס פרוורטי, ללא ספק ימשיכו להדהד בקרב הבלוגרים. אבל זהו גם סרט חלול (כקודמו), שבתום הצפייה בו אתה מוצא עצמך תוהה על מה ולמה. יש בו משהו ראוותני, שחצני, שאינו מנצל את הפוטנציאל הדרמטי והפסיכולוגי שקיים בסיפור.
הסרט נפתח בסצינה מצוינת שבה צעירה היסטרית משאירה הודעות מייל לאחותה ששלחה לה דוא"ל מעורר דאגה. היא גם שבה ומתקשרת לחבר שלה, שמצדו רואה בה לא יותר ממטרד. חבריו אף מפצירים בו לעזוב את הבחורה הלא-לגמרי-יציבה הזו. אבל אז מתברר מה באמת קרה, והאירוע הטראומטי מהווה אקספוזיציה למה שיבוא בהמשך: הצעירה, דני (פלורנס פו), נוסעת יחד עם בן-זוגה, כריסטיאן (ג'ק ריינור), וחבריו לאזור מבודד בשוודיה, שם הם אמורים להשתתף בפסטיבל אמצע הקיץ של קומונה פגאנית, שבה גדל אחד מהם.
כדי שלא להיסקל בעוון ספוילר, נציין רק שמה שקורה בהמשך נדמה כמו שילוב של קומדיית הקולג' "יורו-טריפ" ו"איש הקש" – סרט אימה קלאסי מ-1973, שבו שוטר היוצא לחקור את היעלמותה של ילדה מגיע לקהילה נידחת בסקוטלנד שחבריה עוסקים בפולחן קדום ובקורבן אדם. כמו ב"תורשתי", גם כאן מה שמניע את העלילה הם אבל, כאב ואובדן, אבל אסטר עסוק כל הזמן בלהזכיר לנו שמשהו נורא עומד לקרות, ועד שזה סוף סוף קורה – הנשמה יוצאת.
ברור לכל, שאנשים עוטי לבן, בעלי פנים שלוות, זרי פרחים לראשם ושירה מלבבת בפיהם הם-הם השטניות בהתגלמותה. אסטר אינו מתכוון להפתיע אותנו, אבל לא אצה לו הדרך. עד שמשהו באמת קורה הוא שוכח שעל הפרק מונחת טראומה נוראה, ושגם הזוגיות בין כריסטיאן ודני נמצאת במקום לא פתור. בכל זאת, אנחנו נמצאים בארצו של אינגמר ברגמן (אף שהצילומים עצמם נערכו בהונגריה). "מידסומר" – חג פגאני שאכן מצוין במדינות רבות בעולם במחצית השנייה של חודש יוני – מספק לצופיו חוויה קיצונית במסווה של סרט אימה "אמנותי" ומתחכם, אבל הוא לא יותר מהעמדת פנים המיועדת לקהל צעיר שיתעקש לחפור בצפונותיו-לכאורה.
קריאה אפשרית של "מידסומר" היא כהזיה של צעירה פוסט-טראומטית. חלקו החותם של הסרט, שאכן יוצר תעתוע בין מציאות ודמיון (די בדומה למה שקורה בשלב מקביל ב"תורשתי"), רומז לנו, אולי, שאנחנו נמצאים בטריטוריה תודעתית. אבל גם אם כן – אז מה, בעצם? עיסוקו של אסטר בטראומה אינו מציע זיכוך או נחמה. נדמה כאילו מה שאנו רואים אינו אלא ביטוי לרגשות קיצוניים (של דני – והאם הבחירה בשמו של הילד בעל הכוחות הטלפתיים מ"הניצוץ" היא מקרית?). כך או כך, הסרט מציע חוויה שהיא בעיקרה חושית, מוותר לחלוטין על דינמיקה פסיכולוגית בין הדמויות, והופך עד מהרה לפנטזיה מבעיתה.
בריאיונות עמו, טוען אסטר ש"מידסומר" הוא בעצם סרט על פרידה ועל המימד הקטקליזמי שמלווה אותה בתחושותיהם של בני הזוג. התפוררות הזוגיות אכן משותפת לסרטו הנוכחי ולקודמו – ובשני המקרים הגבר הוא הקורבן בטקס פולחני שהאישה מרכזית בו. האם כל הקריאות הללו הופכות את "מידסומר" לסרט מורכב יותר? ליותר מאשר סרט בלהה וירטואוזי? ספק רב. עכשיו, אחרי שראינו את מה ששווק כסרט הכי טוב של הקיץ – ספק אם ההייפ היה מוצדק.
