הכלי האסור: העוגב בתרבות היהודית
בזיכרון הקולקטיבי העוגב נתפס כשייך לתרבות הנוצרית ומקומו בכנסייה. אבל גם ביהדות נודע מקום חשוב לכלי הגדול: הוא שכן בבתי כנסת, הוזכר בספר בראשית ויש מי שנוהרים לשמוע אותו במקומות ספורים בארץ - אז איך הפך העוגב לשנוי במחלוקת?
מיום שחרב בית המקדש נאסרה הנגינה בבתי כנסת. בלשון הרבנים: "משחרב בית המקדש גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר (כל סוגי כלי הנגינה) אסור לשמוח בהם ואסור לשומען מפני החורבן". כדרכם של יהודים, היו רבנים שהקלו והיו שהחמירו.
שמו של הכלי מופיע לראשונה בספר "בראשית", פרק ד', בפסוק הראשון בתנ"ך שעוסק בכלי נגינה. ברשימת צאצאיו של קין מופיעים בין היתר שמותיהם של בני למך, בן נינו של קין, יָבָל, ראשון הרועים: "שֵׁם אָחִיו, יוּבָל: הוּא הָיָה-אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב". לא מדובר בעוגב המוכר לנו, הכלי הגדול עם המקלדות לידיים ולרגליים המזוהה עם אולמות הקונצרטים הגדולים באירופה ובצפון אמריקה שכן העוגב בספר בראשית היה סוג של חליל.
איסורים על ביטויים מוזיקליים שונים היו מנת חלקם של קהילות ישראל האורתודוקסיות לאורך השנים. אחד הנודעים שבהם הוא האיסור התלמודי להקשיב לשירת נשים כי קול באישה ערווה. במאה העשירית פוסק רב האי גאון ש"נגינות של אהבת אדם לחברו... לשבת אדם יפה ולקלס גיבור גבורתו, כגון של ישמעאלים, אסורים בכלל ואפילו בזמרה והפורץ גדר האיסור חייב נידוי" - ובשפתנו, שירה באירועים משמחים מחייבת נידוי. שימוש בלחנים של עמים אחרים אסורים בתכלית. אבל על פי מחקרים היסטוריים של נעימות ישראל לדורותיהם יהודים מצאו דרכים מקוריות לאמץ לחנים של העמים שבקרבם הם ישבו, ולהתאים להם מלים מן התפילה.
מכלל האיסורים הרבים נראה שהאיסור המוזיקלי על שימוש בעוגב הוא אחד המחמירים. יובל רבין, מוזיקאי, עוגבָר (השם העברי התקני לנגן עוגב) וגם דתי אורתודוקסי ושומר מצוות, למד באמצע שנות ה-90 באקדמיה הירושלמית למוזיקה בהדרכתה של אליזבט רולוף. "מאז שהיא מתה חדלו לימודי העוגב באקדמיה בירושלים", הוא מציין. מירושלים הוא התגלגל לשוויץ ללימודים בהדרכתו של גי בּוֹבֶה, מבכירי נגני העוגב בעולם.
"עוגב הוא הכלי היחיד, שיש לו 20 אבות-טיפוס שונים ורפרטואר רציף מימי הביניים המאוחרים ועד היום. כאשר מדברים על היצירות הגדולות ביותר של באך, ברוב המקרים מדברים על מקלדת של עוגב", טוען רבין. מוזיקה לעוגב יחיד, או לעוגב בתזמורת ומוזיקה קאמרית - הרפרטואר רחב ולא מעט מלחינים יהודים חשובים כתבו יצירות לכלי. "ישנם מלחינים חשובים שהיו ראשית כל נגני עוגב ואפשר להבין את המוזיקה שלהם טוב יותר כאשר שומעים את היצירות שלהם לעוגב כמו הצרפתים פורה, סן-סאנס, סזאר פרנק".
עוד בערוץ המוזיקה:
האישה שהביאה את המוזיקה האלקטרונית למיינסטרים שבה לבמה
משורר אבוד: פרידה מהמוזיקאי דיוויד ברמן
זרעים וערגונות: למה התכוון מאיר אריאל?
אם נחזור לרגע לתולדות המוזיקה בקהילות ישראל נגלה שבשלהי המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19, בימים שבהם היהודים נהנו משוויון זכויות אזרחי והחלו לנהור לערים הגדולות. בתי כנסת גדולים קמו והקהילה אימצה דפוסי תפילה חדשים. נוהגי תפילה של עיירות קטנות שבהם כולם מכירים את אותו נוסח ומשמיעים קולם יחד עם שליח הציבור, לא תפסו בערים הגדולות אבל העוגב דווקא כן ולאו דווקא בקהילות הרפורמיות בימים ההם. רק בהמשך נתפס השימוש בעוגב כסמן לקהילה רפורמית, מול האורתודוקסים שנמנעו מנגינה על העוגב בשבת.
בבתי הכנסת המפוארים החדשים שיכלו לאכלס מאות מתפללים הוכנס העוגב ככלי המלווה ואולי גם המכוון את תפילת היחיד, החזן והציבור. לצדו החלו לפעול מקהלות של גברים בלבד, כאשר הילדים שרו את הקולות הגבוהים ובהמשך צורפו גם נשים למקהלה. נוכחותה של המקהלה תבעה חיבור מוזיקה חדשה לתפילות המוכרות ולצד כל אלה החלו לשיר את התפילות בלשון המקום.
הכוונה היא לשתי שפות עיקריות, גרמנית במאה ה-19, ובהמשך ההגירה מערבה - אנגלית. הנוהגים החדשים לא התקבלו על דעת האורתודוקסים. מבחינתם אימוץ עוגב, שירת מקהלה מעורבת היו ניסיון להידמות לנוצרים וחיקוי לדפוסי תפילה מן הכנסיות - לכן אסרו אותם מכל וכל. הוויכוח בין היהודים הדתיים לבין עצמם לא הפסיק את בנייתם של בתי כנסת חדשים עם עוגבים. מספר בתי הכנסת גדל, מלחינים יהודים חיברו יצירות למקהלות בתי הכנסת, רבנים הוציאו פסקי הלכה שהתירו להעסיק נגנים לא יהודים בשבת והעוגב נקלט גם בעולם ההקלטות. כך חזנים אורתודוקסים לא פסלו את העוגב שנשמע בתקליטים שהתנגנו בבתי יהודים.
בסתיו הקרוב ימלאו שמונים לגדעון שמיר ששם לעצמו למטרה להפוך את העוגב לכלי מקובל ומוכר בעולם המוזיקה בישראל. הוא התאהב בכלי לפני עשרות שנים, למד את מלאכת בנייתו ושב לישראל. כאן הוא בנה עוגבים שונים, אחד מהם נמצא בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, אחר באולם הכט באוניברסיטת חיפה ועוד. שמיר הוא האיש שהלך לפני המחנה בניסיונו להביא עוגבים משובחים לישראל - מטרה לא קלה.
פעם אחת כאשר חברה גרמנית תרמה עוגב למדינת ישראל, העוגב עשה את הדרך בחזרה לגרמניה כי לא היה מי שישלם את הוצאות המכס. ניסיון כואב יותר היה להביא לישראל עוגב בית כנסת היחיד מעשרות רבות של עוגבים שנשרפו כאשר הנאצים העלו באש מאות בתי כנסת בליל הבדולח. שמיר ניסה גם להביא את העוגב מבית הכנסת בקונסטנץ שבדרום גרמניה במטרה למקם אותו באכסדרה של מוזיאון תל אביב לאמנות - שלמה להט ראש העירייה התלהב, אך גם הניסיון הזה לא צלח.
ההתנגדות של בתי כנסת וחוגים דתיים להכנסת עוגבים לבתי כנסת מובנת. אבל מדוע אולמות קונצרטים שהם, אליבא דכולי עלמא, מקומות חילוניים לחלוטין שמבצעים בהם מוזיקה שאינה דתית, אינם מקבלים אישור לבניית עוגב?
"הדוגמה הטובה ביותר שתבהיר לנו מה קרה היא אירוע חנוכת העוגב באולם הכט באוניברסיטת חיפה", אומר רבין. "הדיקן או מישהו מטעמו של נשיא האוניברסיטה, אדם לא דתי, קם לברך ואמר 'עכשיו יש לנו גם קתדרה וגם קתדרלה'. ללמדך שהזיהוי המוחלט בין עוגב וכנסייה אינו מוגבל לחובשי כיפה, או ליהודים דתיים. זו האסוציאציה הטבעית. ניגנתי לא מזמן באולם קונצרטים בארצות הברית שהעוגב שנמצא בו גדול בהרבה מעוגב כנסייה, גובה האבובים שלו מגיע ליותר מ-20 מטרים, ואין כל קשר בינו לבין כנסייה. אבל קיבעון קשה לנתק - עוגב זה כנסייה וגם האתוס הציוני-חילוני לא רצה זיהוי עם העולם הנוצרי ולכן מדובר בהחלטה פוליטית".
לצד העוגבים באוניברסיטאות, בישראל של היום ישנו עוגב אחד באולם קונצרטים חילוני, העוגב של מרכז אלמא בזיכרון יעקב. הוא בינוני (24 רגיסטרים - רגיסטר הוא מה שמעניק לכל צינור בעוגב את הגוון שלו). עוד בישראל פועלת "עמותת חובבי העוגב בישראל" שיובל רבין משמש כמנהל המוזיקלי שלה. העמותה מציעה לקהל סדרה של תשעה קונצרטים בשנה באוניברסיטת חיפה "יש לנו קהל גדול באולם ורבים מן המאזינים הם חובשי כיפות", הוא מדגיש, "כעת פנינו לבוני עוגבים בעולם לקבל מהם הצעות לבניית עוגב גדול יותר מן העוגבים הקיימים כאן כיום".
למה גודל הכלי, כלומר מספר הרגיסטרים חשוב?
"כי הוא מקבע את מבחר היצירות שאתה מסוגל לנגן על הכלי. ככל שמספר הרגיסטרים גדול יותר מבחר היצירות גדל בהתאם. אנחנו פונים לעולם הגדול בין היתר כי בונה עוגבים ממשיך לתחזק את הכלי בין 20-10 שנה לאחר התקנתו. בישראל אין ממשיכים כרגע לעבודתו הברוכה של גדעון שמיר. היו לו תלמידים אבל חלקם עזבו את התחום ואחרים עוסקים במלאכה בחו"ל".
