עם ישראל, אלה הגנרלים שלך

מגנץ לא התרשמתי, בוגי כבר אז גרם לי להרים גבה, בישראל זיו התעללתי, ומנחם דיגלי זעזע לי את המיתוס. זיכרונותיי מהצבא המוסרי בעולם

צור שיזףפורסם: 11.08.19 , 12:47

צור שיזף במלחמת לבנון

בצבא, או ליתר דיוק במקומות שאליהם הגעתי בצבא, נקרו על דרכי כמה מהדמויות שעשו ועושות את הפוליטיקה והחיים בישראל. המועמד לכאורה לראשות הממשלה בני גנץ היה מ"כ במחלקה שבה הייתי סמל-מ"מ באימון בסיני. אני לא זוכר ממנו הרבה, וכנראה שנכשלתי בחינוכו מכיוון שכשניסיתי לברר עם חברים שהיו איתו בשלבים מאוחרים יותר הם הגדירו אותו למל"מ - לא מועיל לא מזיק. מה שאתם רואים זה מה שיש.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אחרי שנים, כשהיה תת-אלוף או משהו, נפגשנו גנץ ואני במקרה באפלת הלילה ליד בית העיתונאים. "צור, מה אתה עושה פה?", הוא שאל בקול הבס שלו. "אני?", תמהתי, "זה הבית שלי. אתה, מה אתה עושה פה?".

בוגי היה מ"פ בגדוד. אני דווקא זוכר אותו עוד מאימון בסיני, כשהיה מ"פ בסיירת, לפני צניחה מרהיבה לתוך הרוח שפצעה עשרות מאיתנו, מתכופף בשדה התעופה סחוף הרוח של רפידים ומרים נייר שהתעופף עם עוד מיליונים כמוהו על המסלול. דוגמא אישית.

אמנון ליפקין שחק המנוח היה מח"ט כשהייתי חייל סדיר. הוא היה מח"ט גבוה ומרשים. הוא גם מי שאחראי לכך שישראל זילברשטיין (היום ישראל זיו), אז מ"מ צעיר, יחתום קבע חרף תקרית כזאת או אחרת שלה הייתי עד. הוא חתם והשתחרר כאלוף.

אותו ישראל זילברשטיין היה המ"פ בפלוגה שבה ביליתי את חצי השנה האחרונה שלי בגדוד כחובש פלוגתי. מההתחלה לא הסתדרנו. הוא היה קפדן ואני מעולם לא חשבתי שחיילות זה גומיות בגרביים. כל אחד והדגשים שלו.

אחרי כמה חודשים בפלוגה הגיע בוחן הפלוגה החטיבתי, המבחן האולטימטיבי שמסמן מי הוא המ"פ הטוב בחטיבת הצנחנים. היה לנו מ"מ אחד שלא ידע לנווט. אני דווקא אוהב לנווט ולכן זילברשטיין ביקש ממני ולא מהמ"מ להוביל את המחלקה בפשיטה על "בסיס טילים". אמרתי שאשמח, רק בלי האלונקה שידועה כמשביתת שמחות וסתם כבדה ומסורבלת.

"עם האלונקה", ירה ישראל, איש עם ערכים ודעות מוצקות. בשלב הזה כבר הכרתי אותו אז עניתי: "עם אלונקה אני אלך כמו כל חובש. בסוף המחלקה".

"אתה תנווט!", הוא התעקש. לא עניתי. יצאנו לפשיטה.

שביזות יום א'. צור שיזף

טורים נוספים של צור שיזף:

המ"מ הלך במעגלים ואני כנראה הייתי היחיד שידע איפה אנחנו נמצאים. שאר הפלוגה כבר רבצה על הגדרות אבל אני צעדתי לתומי עם האלונקה בקצה המחלקה. רק כשהתפספס פס השחר, ושמעתי בקשר שאנחנו הפלוגה היחידה בחטיבה שעוד לא כבשה את בסיס הטילים, שאלתי את המ"מ הנואש אם הוא רוצה שאוביל את המחלקה. בלי מילים הוא הושיט את ידו לאלונקה, ואני, נאמן למה שביקשתי, הובלתי את המחלקה תוך זמן קצר אל הגדרות.

היו עוד כמה פעמים שהתעללתי בישראל זילברשטיין ועשיתי ככל יכולתי להכשיל אותו בדרכו לצמרת. אבל כנראה שאי אפשר להתחרות באלים.

ועוד משהו על הצבא המפואר שלנו. פעם, הרבה אחרי השירות הצבאי, יצאתי לעשות משהו בחו"ל עם מנחם דיגלי, אללה ירחמו, ההוא מסיירת מטכ"ל שהעביר את השרביט לאהוד ברק. להבדיל מזילברשטיין, דיגלי היה איש עם חוש הומור, מעניין ונהנתן, ומאוד חיבבתי אותו.

איכשהו, במהלך נסיעה שבה נהג דיגלי בג'יפ באיטיות, מעצבן את נהגי שאר העולם בלי שיהיה איכפת לו, התגלגלה השיחה לפשיטה על האי גרין ב-1969. זכרתי אותו כמבצע גבורה של מטכ"ל והשייטת. הייתי בן 10 ורציתי להיות גיבור. "יצאתם להוריד את המכ"ם שהיה שם", אמרתי.

"איזה מכ"ם", הוא הפטיר. "ידענו שאין שם כלום. החיילים נהרגו ונפצעו בהסתערות על סלעים של אי חסר חשיבות".

אז למה דחפת לפעולה?

"כי רציתי".

למרות שלא היה שם כלום וידעת שיהיו אבדות?

"בטח. תראה, כשהייתי בקורס קצינים והובלתי פעם תרגיל, הסתובבתי אחורה והסתכלתי על החיילים, ואז הסתכלתי קדימה ושאלתי את עצמי: יש עונש מוות בצבא הישראלי? אין. אז מה איכפת לי מה התוצאות?".

ניסיתי לזהות אצלו חוש הומור או ציניות אבל ככל שיכולתי לשפוט פניו היו רציניים לגמרי. זה היה רגע של אמת, ועדיין, הטלתי ספק.

את התשובה קיבלתי כשטסנו הביתה ומנורות החגורות כבו. דיגלי נאנח והיטה את המשענת רחוק אחורה במטוס הצפוף. מישהו, לא ישראלי, אמר לו שהוא לוחץ על ברכיו וביקש שייטה מעט את המשענת קדימה. "שילמתי בשביל הכיסא הזה. זכותי", אמר דיגלי ועצם את עיניו בסיפוק.

לחיי מדינת ישראל ולוחמיה האגדיים, הצבא המוסרי ביותר בעולם, זה שלא מפקיר חיילים ושלא יוצא למלחמות שלא צריך, ובכלל - שכל מילה של מפקדיו בסדיר, בקבע, במילואים ובפנסיה היא אמת.