ילדים פחדו מהספר הזה, אבל הסרט סתמי
קובץ סיפורי האימה "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" היה מלא דימיון ואימה אמיתית שהשפיעה על צעירים בשנות ה-80, אבל העיבוד הקולנועי שלו בהפקת גיירמו דל-טורו דל ולא מרגש. הספר ניצח את הסרט - שוב
אנשי דור הפלמ"ח היו קוראים לזה "צ'יזבטים". סיפורים מפחידים שסיפרו מסביב למדורה. בעבור ילידי שנות ה-80 וה-90, היו אלה קבצי סיפורי הבלהה של אלווין שוורץ (שלוו באיוריו המבעיתים של סטיבן גאמל), ששאבו את השראתם מאגדות אורבניות ומעשיות פולקלור, ונקראו, כמה הולם, "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה".
עתה מגיע העיבוד הקולנועי ששמו כשם הסדרה (Scary Stories to Tell in the Dark), שעל מידת האפקטיביות שלו והקהל לו הוא מיועד תעיד העובדה שהוא מוגבל לבני 13 ומעלה. לא בדיוק הסיווג המקובל לסרטי אימה, אבל בהחלט הגיל ההולם להתוודע לספרים. הסרט מבוסס על כמה מסיפוריו היותר אפקטיביים של שוורץ, ואם הוא מעורר מידת עניין מסוימת הרי זה משום שגיירמו דל טורו חתום עליו כאחד המפיקים.
לעוד ביקורות קולנוע:
העלילה מתרחשת בעיירה כל-אמריקנית בשנת 1968, וראשיתה בליל כל הקדושים כאשר חבורה של נערים פולשת אל בית רדוף ומוצאת שם ספר שמוטב היה שיישאר במקומו. הספר, כמסתבר, נכתב על ידי אחת מבנות המשפחה העשירה והמקוללת שהתגוררה בו, וסיפורי האימה פרי עטה שמופיעים בו נכתבו, ליתר דיוק, בדמהּ. יתר על כן: סיפורים חדשים נכתבים מעצמם תוך כדי הקריאה בהם.
כך יוצא שנער בריון הרודף את החבורה ומתעמר בדחליל שנראה אמיתי לגמרי, יהפוך בעצמו לאיש קש בשדה תירס; אחד מבני החבורה זולל נזיד שאחד ממרכיביו היא בוהן כף רגלה של גווייה זועמת התובעת את אצבעה החסרה; נערה אחרת נחרדת לגלות שמהחצ'קון הענק שצץ על לחייה בוקעים נחילי עכבישים; ונער נוסף מוצא עצמו נרדף במסדרונות בית חולים על ידי פנטום חיוור פנים הצץ מכל עבר. נהניתם? יש עוד.
הבעיה העיקרית של הסרט שביים הנורווגי המוערך אנדרה אוברדל ("ציידי הטרולים") היא שאין בו שמץ של דמיון ושאר רוח. אין לצפות מסרט אימה המיועד לבני נוער שיהיה מפחיד ממש, אבל אפשר לצפות למשהו מקורי. כאשר אחת הדמויות מכריזה "אתה לא קורא את הספר – הספר קורא אותך", היא ממש נועצת את ה"ארס" ב"פואטי". גם העובדה ששמה סטלה (זואי מרגרט קולטי), ושהגברברים סביבה שבים וקוראים נואשות בשמה היא יותר מדי "חשמלית ושמה תשוקה" בשבילי.
הסרט גם מתקשה לשחק במגרש הנוסטלגי, על אף שאחת הסצינות מתרחשת בדרייב-אין שבו מוקרן "ליל המתים החיים". לא לגמרי ברור מדוע זה היה נחוץ ("סיפורים מפחידים" הראשון הופיע רק בראשית שנות ה-80), ועל אף שתמונותיו של המועמד לנשיאות ניקסון נראות בכל מקום - הוא ודאי לא המפלצת האמיתית כאן. גם הניסיון להכניס עיסוק אקטואלי בגזענות – אחד הנערים שבחבורה הוא לטינו-אמריקני בשם ראמון (מייקל גארזה) – לא בדיוק מחדיר עניין רב לסרט. האם סיפורי הבעתה אמורים להדהד את האימה של מלחמת וייטנאם? אם כן - זה לא ממש עובד, ונראה אפילו מאולץ.
נותרנו, אם כן, עם סיפורים שהניסיון להפיח בהם חיים רק מעיד עד כמה ספר טוב ואיורים דוממים מייצרים לעיתים חוויה אפקטיבית יותר. אין כמו צ'יזבט טוב כדי להפעיל את האימה שנמצאת בדמיון. "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" הוא עוד הוכחה שהקסם האמיתי נמצא לפעמים רק בסיפור עצמו, ושסרטים על ספרים לעיתים חושפים את תבוסת הקולנוע בפני הספרות.
