הר הבית בידיהם
מי שהפך את רחבת הכותל לבית כנסת חרדי, מי שוויתר עליה כסמל לאומי ומסר אותה לידי הרבנים, שלא יצפה לסובלנות דתית מצד המוסלמים
מי שקבע את סדרי השלטון על הר הבית היה משה דיין, שבתוקף תפקידו כשר הביטחון ובזכות התהילה שהעניקה לו מלחמת ששת הימים היה בעל בית יחיד בשטחים שנכבשו. דיין הורה למוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים 55, לסגת לאחור. את השליטה בהר פיזר בין גורמים שונים, החל בוואקף המוסלמי, ודרכו ממלכת ירדן ובעקיפין גם סעודיה ומרוקו והרחוב הפלסטיני, וגמור במשטרת ישראל. כותרת ספרו של מוטה גור, "הר הבית בידינו", לבשה מהר מאוד משמעות אירונית. הלכה למעשה, ידינו שמטו את השליטה על הר הבית.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
דיין הבין את הרגישות כלפי הר הבית בעולם המוסלמי. היהודים הטרידו אותו פחות: הוא ידע שחל איסור חמור על יהודים דתיים לעלות להר; לאחרים, יהודים ולא יהודים, נפתחו השערים לרווחה, בכללם מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע. ההר תיפקד במקביל כאתר תפילה מוסלמי וכאתר תיירות.
הוא טעה בהערכת דתיותם של היהודים הדתיים. מה שהתחיל כניסיונות פרטיזניים של הרב גורן ושל קבוצת מפגינים ירושלמית להכשיר תפילה יהודית בהר הבית, הפך לזרם של ממש בשנים האחרונות.
שלט של הרבנות הראשית שמוצב בשער המוגרבים מזהיר יהודים מעלייה להר הבית, אבל הדתיים שעומדים בתור מצפצפים. הר הבית הוא ההרפתקה שלהם, הוא מה שהיה המסע לפטרה לצעירים בשנות ה-50. הם עולים, ממלמלים, בניגוד להתחייבות שנתנו לשוטרים, כמה פסוקי תפילה ומרגישים שדפקו את המערכת: את המדינה, את הרבנים, את הממסד, את המוסלמים. אם חילוני אומר מילה נגד הרבנות מאשימים אותו מיד באנטישמיות, אבל להם מותר.
גם המוסלמים לא קפאו מלכת. כמו כל מאבק בין-דתי, גם המאבק על הר הבית מקבל ביטוי בטריטוריה, בנדל"ן. נוכח הניסיון של יהודים לנגוס בבלעדיות שלהם על התפילה בהר הם הציבו חידוש משלהם: לא רק אל-אקצא הוא מסגד, ההר כולו הפך למסגד. עלייה של יהודים להר מסיבות דתיות, כמו אתמול, לרגל תשעה באב, היא חילול הקודש, הזמנה למהומה.
דיין לא האמין אף פעם בכללים מקודשים: זאת הייתה אחת המעלות שלו. נדמה לי שגם הוא היה מבין שהגיע הזמן לבחון את הכללים בהר ובסביבתו מחדש. נתחיל משאלת הריבונות: הר הבית הוא המקום שבו קמה הריבונות העברית. מדינה שמכבדת את ההיסטוריה שלה לא יכולה למסור את השליטה באתר כזה בידי כוהני דת. זה נכון לגבי ההר למעלה ולגבי רחבת הכותל למטה. זה נכון שבעתיים כאשר כוהני הדת, על ההר למעלה וברחבה למטה, מנצלים את חולשתה של המדינה ומונעים חופש פולחן מאחרים.
מי שהפך את רחבת הכותל לבית כנסת חרדי, שמגרש באלימות כל מי שמתפלל או מתפללת בדרך אחרת, מי שוויתר למעשה על הכותל כסמל לאומי ומסר אותו לידי הרבנים, שלא יצפה לסובלנות דתית מצד המוסלמים.
על חופש הפולחן חובתה של המדינה להגן. אם יהודים מתעקשים, בניגוד למצוות רבניהם, להתפלל על הר הבית, זאת זכותם. הם לא יכולים להתנחל שם, לכנס מניינים ולהקים בית כנסת, אבל על המחזה המשפיל שבמהלכו שומרי הוואקף ושוטרי משטרת ישראל נצמדים לחבורה של יהודים ועוקבים אחר תנועות השפתיים שלהם, מוטב לוותר. תפילתם היא עניינם.
ההחלטה של המשטרה אתמול (יום א') בבוקר לעכב את כניסת היהודים להר נתקלה בביקורת חריפה מימין. זכותה של המשטרה, בעצם חובתה, למנוע כניסה של קהל לאתר כאשר להערכתה קיימת סכנה לשלומם של הנכנסים. זה נכון באצטדיון כדורגל ונכון בהר הבית. נתניהו צדק כאשר אישר את החלטות המשטרה אתמול. הוא התנהג בפחדנות כאשר, בעקבות הביקורת שהטיחה בו מפלגת הימין הדתי, הוא התכחש לאישור שנתן.
נתניהו למד היטב את הלקחים מעימותים קודמים, רוויי דם, על השליטה בהר הבית. על כך הוא ראוי לשבח. גיבור הוא לא.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
