"היו זמנים בהוליווד": יככב בטקס האוסקר הבא
סרטו החדש של קוונטין טרנטינו הוא מכתב אהבה מלא הומור, מקוריות ותשוקה לקולנוע. ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט מספקים תצוגת משחק מרהיבה וכובשת, בעוד שמרגו רובי אחראית על כמה מהסצנות היפות שנצפו על המסך הגדול. רוצו לראות
כמו גיבור מערבונים רכוב על סוסו, כך יוצא קוונטין טרנטינו להציל את העלמה במצוקה. העלמה שבנידון היא הוליווד, והשמיים הבהירים תדיר שמעליה, מתקדרים בענני הסערה שעתידה לפרוץ ולשנות את גורלה לעד. השנה היא 1969, ובלילה שבין ה-8 ל-9 באוגוסט ישחטו בני "משפחת" מנסון את שרון טייט ההרה ושלושה מאורחיה בבית שבסיילו דרייב מספר 10050 (קורבן נוסף היה צעיר בן 18 שבדיוק עזב את המקום). רומן פולנסקי, בעלה המפורסם של טייט, עבד אז על סרט באירופה.
"היו זמנים בהוליווד" (Once Upon a Time... in Hollywood), סרטו החדש והמצוין של טרנטינו, הוא עוד פנטזיה היסטורית נוסח "ממזרים חסרי כבוד". טרנטינו מודע לאפקט שהיה לרצח ולממלכת ההיפים ששגשגה באותה תקופה על הוליווד, והוא מבקש לספר סיפור אלטרנטיבי שאת פרטיו כמובן לא נחשוף. מה גם, שגיבורי הסרט הזה כלל אינם צ'ארלס מנסון ו"משפחתו" השטנית, אלא שתי דמויות מהשוליים של הוליווד.
האחד הוא ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו), בעבר כוכב של סדרת מערבונים טלוויזיונית, ועתה הוא מי-שהיה שמלוהק בעיקר לתפקידי "רעים" זניחים. שותפו וחברו הטוב הוא קליף בות' (בראד פיט), שמשך שנים שימש ככפיל שלו, ועם דעיכת הקריירה של "המקור" מצא אף הוא את עצמו מחוסר עבודה של ממש. במקביל, הסרט עוקב אחר שרון טייט (מרגו רובי), שלא מכבר הצטלמה לסרט חדש בכיכובו של דין מרטין, מהתלת הריגול The Wrecking Crew. באחת הסצינות היפות ביותר בסרט, היא מציגה את עצמה בפני הקופאית והסדרן בבית הקולנוע בו הוא מוצג, מובלת פנימה, מרכיבה זוג משקפיים ענקיים, ויושבת וצופה, משתאה ונרגשת, בעצמה (כלומר בשרון טייט האמיתית). זהו רגע שממחיש את עוצמתו המפתה של הקולנוע.
חוץ מהם, נמצאים שם גם בני "המשפחה" שנוכחותם לכל אורך הסרט מעניקה לו את המימד הקודר והפטליסטי שמלווה את הסצינות הקומיות. אחת מהן היא "פוסיקאט" (מרגרט קוויילי), שלוכדת את עינו של קליף, ובעקבותיה הוא מגיע אל חוות ספאן הידועה לשמצה שבה התגוררו בני "המשפחה", הפעילו עסק לרכיבה על סוסים, וטיפלו בבעליה הקשיש והעיוור, ג'ורג' (ברוס דרן).
עוד ביקורות קולנוע:
נדמה כאילו אין פרט אחד שקשור בהוליווד של אותה שנה, שהוחמץ על ידי טרנטינו ואינו מופיע בסרט. עבודותיו של טרנטינו תמיד היו אתר של ציטוטים ופסטיש (חיקוי), אבל נדמה שבסרט הזה אנו כבר נמצאים באולם מראות שבו דמויות בדיוניות ואמיתיות מתמזגות ויוצרות מעין היסטוריה הוליוודית חלופית (לא רק הוליוודית, גם תולדות מערבוני הספגטי האיטלקיים זוכים כאן לכתיבה מחודשת בדמות סרט שמעולם-לא-היה של סרג'ו קורבוצ'י, מחשובי היוצרים בז'אנר). בסצינה שהיא לא פחות ממזהירה מביס קליף את ברוס לי השחצן (מייק מו) בקרב אגרופים.
דמותה המהפנטת של שרון טייט מסתובבת בסרט, כמעט ללא דיבור, כמו רוח רפאים שרודפת את הוליווד. הסרט כמו מבקש להשיב אותה לחיים ולתהות מה היה קורה אילו לא נרצחה. אני מרשה לעצמי להניח שרומן פולנסקי (המגולם פה בידי ראפל זווירוחה) לא צפה בסרט, אבל בהחלט מסקרן לדעת מה היה חושב. האם הפנטזיה ההיסטורית שמציע טרנטינו על חשבון רעייתו המנוחה נכונה וראויה מבחינה אתית? השאלה הזאת ליוותה גם את הטבח בבכירי המפלגה הנאצית שמתרחש בבית קולנוע בחלקו האחרון של "ממזרים חסרי כבוד", ומניח שהשואה הסתיימה לפני השמדתם של יהודי הונגריה.
אבל טרנטינו כבר מזמן הוכיח שהוא פועל ביקום נפרד. היקום שלו הוא קולנועי, והוא מונע על ידי הנקמה המוחלטת שהפנטזיה הקולנועית מאפשרת. בין אם בנאצים ובסוחרי עבדים באמריקה (ע"ע "ג'אנגו ללא מעצורים"), ובין אם – טוב, נעצור כאן. טרנטינו כבר מזמן חדל להיות האיש שמחבר דיאלוגים שנונים ומאזכר סרטים כמו זבן טרחן בספריית וידיאו בפרברים, והפך לאחד היוצרים הכי מעניינים במחשבה על היסטוריה וקולנוע.
שמו של "היו זמנים בהוליווד" מתייחס, כמובן, אל צמד יצירות המופת של סרג'יו ליאונה: המערבון "היו זמנים במערב" (1968) וסרט הגנגסטרים האפי, שהיה גם לסרטו האחרון, "היו זמנים באמריקה" (1984). ליאונה הוא מהדמויות המשפיעות ביותר על טרנטינו (שהפילמוגרפיה שלו כוללת לפחות שני מערבונים מובהקים), אבל כותרת הסרט אינה רק בגדר מחווה. במקור מפרידות שלוש נקודות בין "היו זמנים" ו"הוליווד". כאילו טרנטינו מודע להיות סרטו חלק מסדרה של סרטים שהתבססה על כותרת המערבון של ליאונה (היו זמנים בסין, מכסיקו ואפילו קוריאה). "הוליווד" שבכותרת אמורה לצוץ כמעין הפתעה – משהו נוסח "היו זמנים" והפעם בהוליווד. אבל יש בשלוש הנקודות הללו גם משהו שמדגיש את מסע הזיכרון, את הניסיון המרגש של טרנטינו להחיות עידן ותקופה שאינם עוד.
זהו סרט על הרגע שבו האלימות חצתה את הגבול מאמריקה האמיתית אל הוליווד. אין רגע מצמרר יותר מזה שבו חושפת המצלמה את שם הרחוב שבו מתגורר ריק, בשכנות לבני הזוג טייט-פולנסקי (שכלבו נקרא ד"ר ספירסטיין, על שם הרופא מהגיהינום ב"תינוקה של רוזמרי"). הטשטוש בין המציאות שהיא בדיה והקולנוע שהוא המציאות נוכח לכל אורך הסרט בהקשרים קומיים (למשל, בסצינה מ"הבריחה הגדולה" שבתוכה הושתלה דמותו של ריק במקום זו של סטיב מקווין), אבל יש בסרט מימד מלנכולי שנובע מהידיעה שהמאורע האלים יביא לקריסה מוחלטת של הגבול ביניהם.
"היו זמנים בהוליווד" ראוי לדיון נוסף ומקיף. זוהי התרשמות ראשונית בלבד בעקבות צפייה אחת. סביר להניח שהסרט יככב בטקס האוסקר הבא. טרנטינו ראוי לזכות בפסלון השלישי שלו בעבור התסריט הנהדר, ובראד פיט, בהופעה יוצאת-מן-הכלל, הוא המועמד המועדף לאוסקר שחקן המשנה המצטיין. החיבור שלו (לראשונה על הבד) עם דיקפריו הנהדר יוצר כימיה מושלמת, שרק גורמת לתהות איך לא חשבו על זה קודם. גם אל פצ'ינו מגיח בהופעת קאמבק מרנינה כסוכן הוליוודי. מכל מקום, מי שכבר יצאה בינתיים עם פרס היא כלבת הפיטבול של פיט בסרט, ברנדי, שזכתה ב"פאלם דוג", הפרס המוענק מדי שנה לכלב-שחקן המצטיין בפסטיבל קאן.
