הסרט על טוני מוריסון חושף את האישה שמאחורי הסופרת הנערצת
שבועות ספורים לפני מותה, בארצות הברית יצא לאקרנים סרט תיעודי על חייה של הסופרת זוכת פרס נובל טוני מוריסון. מבחינה אמנותית היצירה אינה מציעה שום חידוש, אך כוחה טמון בהצגת דמותה של האישה מאחורי הסמל - אשת קריירה חרוצה, אם חד הורית ופעילה פוליטית
עם מותה של טוני מוריסון התפרסמו עוד ועוד הספדים שמבססים את מעמדה כ"אם הגדולה" של מדף הספרים האפרו-אמריקאי; מספרת סיפורים חכמה, ייחודית, בעלת חוש לשפה שמפלחת את הלב ולעלילות מורכבות המעוגנות בהיסטוריה של שחורים באמריקה. כותבים שחורים מהדור הצעיר - רוקסן גיי, טא-נהסי קואטס והילטון אלס - העתירו שבחים על מי ששימשה להם חונכת ספרותית-תרבותית. דמותה של מוריסון, עם המאפיינים המזוהים איתה כל כך - ראסטות ארוכות אסופות בסרט, כריזמה שקטה וצחוק שובה לב - עומדת גם במרכז הסרט התיעודי Toni Morrison: The Pieces I am, שעלה לפני חודשיים בבתי הקולנוע באמריקה, ובוודאי ישמש עכשיו עוד הספד שכזה.
מבחינה קולנועית, צורנית, הסרט לא מציע שום חידוש. הוא כולל בעיקר שורת "ראשים מדברים", שמביעים את הערצתם העצומה למוריסון ומנסים לנסח במילים שלהם, כמו רבים לפניהם, את מקור הייחודיות שלה כסופרת שחורה זוכת פרס נובל לספרות. ביניהם אפשר למצוא אנשי ספרות, עורכים, משוררות, אקדמאים - ואופרה ווינפרי אחת, שהקפיצה את מעמדה של מוריסון משם מוערך בסלונים ספרותיים, לתשובה הכי בטוחה לשאלה "מה הספר האחרון שקראת", כשבחרה את ספריה ל"מועדון הספרים" הידוע שלה, ואחר כך, כשהובילה את עיבוד הרומן "חמדת" לסרט, ואף שיחקה בו בתפקיד הראשי.
אבל דמותה של מוריסון שעולה מהסרט, ובכך כוחו, היא לא זו של סופרת נערצת, מקור בלתי נלאה לציטוטים מעוררי השראה, אלא דווקא טוני מוריסון אחרת, מוכרת פחות. זו הטוני מוריסון שהייתה עורכת בהוצאת "רנדום האוס" החשובה, שהסתובבה במסדרונותיה באפרו ובחליפה מעונבת בסגנון שנות ה-70, שלקחה תחת כנפה ענקים כמו המתאגרף מוחמד עלי והפעילה הפוליטית אנג'לה דיוויס ושיכנעה אותם לפרסם ספרים על חייהם באותה הוצאה ממש, עוד לפני שהעולם כולו הכיר בחשיבותם התרבותית. זו גם הטוני מוריסון שהייתה אם חד-הורית לשני בנים, ופעלה כל חייה כדי לפרנס אותם כשהיא כותבת את ספריה שלה, המבריקים, לפנות בוקר.
מוריסון העורכת ואז הסופרת, הקרייריסטית, המשכילה והחריפה, בולטת עוד יותר על רקע הרגעים בסרט שעוסקים במשפחה שבה גדלה, בסבתה החזקה שהובילה את ילדיה ואת בן זוגה מאלבמה לאוהיו, כשהיא נמלטת מאלימות גזענית, בוטה ומאיימת; בעולם שבו גדלה, עולם של משפחות מגוונות אתנית ממעמד הפועלים; וגם במפגשים הראשונים שלה עם הגזענות האמריקאית, כשחברת ילדות שלה, שחורה גם היא, ייחלה עד כלות לעיניים כחולות, במה שהפך לבסיס ספרה "העין הכי כחולה".
אבל מה שייחודי בסרטו של טימותי גרינפילד-סנדרס הם לא פרטי סיפור חייה של מוריסון, אלא נקודת המבט שלה. מוריסון מספרת את סיפורה במבט לאחור, ממעמדה הרם בסוף חייה, מבלי להטיל ספק לרגע ביכולותיה ובכישוריה. היא צוחקת כשהיא מספרת איך שיחדה את הקלדניות בהוצאה שיקלידו את כתבי היד שלה באמצעות עוגת הגזר האגדית שלה. היא צוחקת כשהיא מספרת איך הפכה את הטקס המעונב והרשמי כל כך של פרס הנובל באוסלו למסיבה עבור חבריה ואוהביה. והיא צוחקת גם כשהיא מדברת על נושאים כבדי משקל, כמו העובדה שבמהלך הקריירה המוקדמת שלה הייתה מוקפת גברים לבנים ונלחמה לקבל שכר שווה להם. "זה לא היה מאיים", היא אומרת, "זה אפילו לא היה מעניין. אני הייתי יותר מעניינת מהם. ידעתי יותר מהם. ולא פחדתי להראות את זה. את חייבת להיות קשוחה".
הסרט גם מזכיר את מה שהיום קל לשכוח, בעיקר כשאנחנו מוקפים בהלל ובהערצה כלפיה. ספריה הראשונים של מוריסון לא זכו בהצלחה מיידית, והביקורות התעכבו על עניין אחד במיוחד. היא מוכשרת מאוד, המבקרים אמרו, אבל חבל שהיא מגבילה את עצמה לעולמם של שחורים בלבד. העיסוק הבלעדי של מוריסון במשפחות, ילדים וילדות, נשים וגברים - שחורים כולם - בטרדות החיים והמכאובים שלהם בתקופת העבדות או באמריקה של המאה ה-20, נתפס כמצומצם, נישתי, לא מעניין. מול הביקורת הזאת, שקשה לדמיין שתופנה היום כלפי כותבות שחורות ואחרות, מוריסון מציבה עמדה פשוטה: זה העולם שלי. אלו האנשים שאני כותבת עבורם - לא עליהם, לא בשמם. אני רוצה לחיות בקרבם. היא מצטטת את הסופר השחור ג'יימס בולדווין, המתייחס לאיש הלבן הקטן שיושב לך על הכתף כשאת כותבת, ומוסיפה: את צריכה להעיף אותו משם, לא לחשוב על איך הוא רואה את הדברים.
הסרט הזה אמנם לא מעביר את הצופה חוויה קולנועית מטלטלת, אבל הוא מצליח לשכנע שמוטב שדווקא מוריסון - חדה, מביטה נכוחה במציאות, חסרת בושה במובן הכי טוב של המילה - תשב על הכתף שלנו בעת כתיבה.
לפנייה לכתב/ת 
