דו״ח האו"ם קובע: משבר האקלים מתחיל בצלחת שלנו
הדו"ח חושף בפנינו שמערך המזון אחראי ל-37% מכלל גזי החממה הגורמים להתחממות כדור הארץ. כדי לגדל את הבקר כורתים יערות, הפרה עצמה פולטת מתאן ומביאים אותה לארץ באוניות המונעות בדלק מזהם
החודש התפרסם דו"ח האו"ם (IPCC) על שינוי אקלים, לקראת כינוס שייערך בסוף השנה בצ'ילה עם דגש על עתיד היערות ועל מקומם בהצלת האקלים. הדו"ח מהווה קריאת השכמה כואבת: כדי להציל את האקלים, חייבים לשמור על היערות ולשנות את הצורה שבה אנו מייצרים מזון וצורכים אותו. ומהר.
מאז ראשית החלקאות (לפני כ-10,000 שנה) פחת בשליש שטח היערות בעולם בשל פעילות אנושית (מ-60 ל-40 מיליון קילומטרים רבועים). בעשורים האחרונים, תופעת בירוא היערות בידי האנושות חווה האצה משמעותית. מאז 2010 נכרת ממוצע שנתי של 76 אלף קילומטרים רבועים, כמעט פי ארבע משטחה של מדינת ישראל. זה פחות ממה שהיה בעשורים הקודמים, שבהם נהרס שטח יערות גדול עד פי שניים לשנה, אולם העתיד לא מבשר טוב ליערות אם לא נתפכח.
זו שעת חירום כי האיומים על היערות הולכים ומתגברים. חלקים הולכים ונרחבים של יערות רוסיה וקנדה עולים באש בכל שנה בגלל טמפרטורות גבוהות מאוד שפוקדות את האזורים האלה על רקע שינוי האקלים. החודש בסיביר התחוללה שריפה שכילתה חלקים בגודל של שוויץ. באזורים הטרופיים, חקלאות לגידול סחורות היא הגורם העיקרי להרס, בראש ובראשונה בגלל גידול בקר וסויה (שלרוב משמש להאכלת חיות משק). הצפי הוא לעלייה של 76% בצריכת בשר, של 45% בייצור סויה ושל 60% בשמן דלקים - עד 2050.
הלחץ על היערות לא מבשר טובות למאבק בשינוי אקלים. שתי הסוגיות קשורות אחת בשנייה: שינוי אקלים פוגע ביערות, בראש ובראשונה על ידי ריבוי שריפות שמכלות שטחים עצומים; הרס יערות מצידו פוגע באקלים, בין אם על ידי שריפות שמשחררות לאטמוספירה כמויות עתק של גזי חממה, בין אם על ידי תהליכי פירוק של עצים מתים שמשחררים מתאן, ובסופו של דבר על ידי פגיעה ביכולת של היערות לקלוט פחמן דו-חמצני בתהליך הפוטוסינתזה.
האם בסוגיה כה גלובאלית וכבירה ישראל היא שחקן משמעותי? מסתבר שכן, בראש ובראשונה בשל הצריכה הגבוה של בקר (מקום שישי לנפש במדינות המערב). המגמה היא לעלייה חדה (40% בשנתיים האחרונות), כש-75% מהבקר המיובא לישראל מקורו מדרום אמריקה, ממדינות בהן כורתים יערות לגידול בקר: ברזיל, אורוגוואי, פראגוואי ובעיקר ארגנטינה. הבקר הישראלי כורת את היערות של דרום אמריקה - באמזונס ובצ'אקו - ואחראי לכ-10 מיליון טון של גזי חממה (השווים לכ-12% מסך הפליטות שלנו).
הדו"ח החדש של ה-IPCC חושף בפנינו שמערך המזון אחראי ל-37% מכלל גזי החממה. איך יכול להיות? תחשבו שנייה על סטייק האנגוס ותבינו למה: כדי לגדל את הפרות, הורסים את יערות הצ'אקו בצפון ארגנטינה; הפרה גדלה, פולטת מתאן ובסופו של דבר נשחטת ובשרה משונע לישראל על ספינות ששורפות דלק. ניקח גם בחשבון את כל שקורה עם זה בישראל, כולל הפירוק של השאריות.
דברים כל כך משמעותיים וגלובאליים כמו שינוי אקלים תלויים כמובן בממשלות שצריכות לעשות הכל כדי להאיץ את המעבר מגז פוסילי, פחם ונפט לאנרגיות מתחדשות, אבל המשקל העצום של מה שקורה בצלחת שלנו בסיפור הזה חייב לערב גם שחקנים אחרים: תאגידי מזון ורשתות קמעונאות צריכות לוודא שהן לא מציעות ללקוחות שלהן מוצרים הפוגעים ביערות ובאקלים, ובמקביל להפסיק לקדם מוצרים שפוגעים בכדור הארץ וגם בבריאות שלנו, כמו בקר. ולנו יש את הבחירה האישית לשים בצלחת מה שיעזור מאוד לכדור הארץ: יותר מקומי, יותר מהצומח.
ד"ר יונתן אייקנבאום הוא מנהל הקמפיינים של גרינפיס ישראל
לפנייה לכתב/ת 
