אילוני שלי, אי אפשר לחיות עם מותך

אילוני הומת ב-ט"ו באב. מוות ביום טוב של קירוב לבבות. קשה להאמין שחלפה שנה. אילון איתי במחשבות כל יום, כל היום. אני רואה אותו, מתבונן בו, הוא חרות לי היטב. אבל הוא איננו.

מדי יום מתים בני אדם במה שמכונה בטעות 'תאונות'. זו טעות. אלו אינן תאונות. אלו מעשים עברייניים. לנהוג במהירות מופרזת זאת עבריינות. לשתות ולנהוג זאת עבריינות. להסתכל בטלפון בזמן נהיגה זאת עבריינות. הדורסים בני אדם אחרים הם עבריינים.

אילון שלו- אמסלם ז"ל והוריו במסיבת בר המצווה

אין עוד תחום בחיינו שבו בני אדם הורגים כל כך הרבה, פוצעים בנו אנושות באלפים, ואנחנו נותרים אילמים, אדישים, סלחנים. מסיטים את המבט, אולי מתרגשים מהכותרת בעיתון אך ממשיכים הלאה. המספרים מדברים בעד עצמם. כל יום מתים כאן תינוקות, ילדים וקשישים, נשים וגברים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, תושבי הפריפריה ודרי המרכז, עשירים ועניים, ערבים ויהודים, משכילים וכאלה שפחות. כולם קורבנות תמימים שנדרסו למוות ונפצעו בידי עברייני כביש.

ובאשר לטבע האדם, האם לנצח ניתן לטבע הזה להרוג בנו בחופשיות? בוב דילן כתב זאת כך: "כמה מתים עוד צריך, עד שיבין האדם שרבים מדי כבר מתו?". למעלה מ-33 אלף בני אדם נדרסו למוות מאז קום המדינה, למעלה מהרוג אחד ביום. 30 אחוז מההרוגים הם הולכי רגל, ואחד מהם הוא אילוני שלי, שעמד עם דניאל על המדרכה שאמורה להיות מקום בטוח, מאחורי עמודי בטיחות, שנתלשו כנייר ממחברת עת עלה נהג שיכור על המדרכה, העיף את אילון שלי למרחק של 26 מטרים, ורצח אותו בשיכרותו הנפשעת.

בני בכורי, ילד שכולו חיים וחדוות חיים, אושר וחכמה, יופי ורגש, הומור אדיר וחן אינסופי. ילד שמתאהבים בו בשנייה. מגיל צעיר אילון פחד מהכביש. הוא התבגר לתוך הזהירות הזאת. אבל כל זה לא עזר לו מול נהג תאב מוות, שתיין, עבריין, שקרן ומפקיר נערים לדמם למוות. לכאבנו ולאכזבתנו, הנהג, רוצח בננו, לא הואשם בעבירת ההפקרה, למרות שהפקיר למוות את אילון שותת הדם. לאחר שנדרס אילון דימם למוות לבד, בחושך, וחלפו כ-11 דקות מרגע הדריסה ועד שאותר על ידי עוברת אורח.

הדורס אלי בר זכאי(צילום: מוטי קמחי)

אילוני שלי, אינך בבית אבל הבית מלא בך. בחדרך הריק. בתמונותיך. בסיסמאות עם שמך. בחבריך. אני נע בין החיים עצמם, לכאב החלל. ממקום מותך למקום קבורתך. בין רגעיך הראשונים ועד לרגעיך האחרונים. משחזר. בוחן. מתבונן. מאשים. אני נע בין זיכרונות שצורבים בי לבין הכמיהה לשלווה רגעית. רוצה לזכור ורוצה לשכוח. אי אפשר לחיות עם זה ואין מוצא מזה. כלוא בין קצוות כואבים. כלוא באין מוצא.

אריק איינשטיין, שחווה על בשרו פציעה ואיבד חברה קרובה ביקש: "סע לאט". זהו מעשה טוב, אוטומטי, שמבטא חשש מהמוות בכביש. חשבו על הדברים האלה כשאתם עולים למכונית. זכרו שבידיכם כלי תחבורה נפלא, אך גם מכשיר הרג רב-עוצמה וחסר רחמים. חשבו על ילדיכם, אהוביכם, שחלילה יאבדו לכם אם תקלו ראש - ולו לשבריר שנייה - בנהיגתכם. אל תגידו: "לי זה לא יקרה". אמרו: "אני לא אתן לזה לקרות - בכל מחיר". כי המחיר כבד מנשוא. כואב, אכזרי והורג בנפש ובגוף.

סעו מתוך רצון להמשיך לחיות. נהגו עם מלוא תשומת ליבכם, משל הייתם אוחזים בתינוק שזה עתה נולד. סעו בהרגשה שהמוות אורב בכל פינה וחייכם וחייהם של אחרים בידיכם. אתרו את הסכנות והישמרו מהן. קומו בבוקר ואמרו לעצמם: 'גם היום אסע בריכוז ולא אהרוג ולא אפצע איש בכביש'.

חייבים לחולל שינוי דרמטי. המוות המיותר בכבישים משתולל חופשי. הוא אויב לאומי. כולנו שותפים לו. אי-הקמת קול זעקה, זעקת שבר של אם ואב הקוברים את בנם בכורם, היא בבחינת אדישות. אם לא נזכור את המתים בדרכים, החיים ימשיכו להיקטף. הרתעה היא גורם מרכזי במאבק לחיים. אם במקום חמש שנות מאסר יגזרו עונש של 20 שנות מאסר על הריגת ילד בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, נראה ירידה במספר המקרים.

הביא לפרסום: רועי רובינשטיין