"ילדים טובים": סרט נעורים עם גיבורים בני 12
סמים, אלימות, קללות וחרוזים אנאליים, הם חלק מהמסע שעוברים הגיבורים במה שאמור להיות עוד סרט על אחווה חברית. אלא שבמקום תלמידי קולג' או אפילו תיכון, מדובר בילדים בכיתה ו' שמדקלמים בדיחות שאנשים מבוגרים כתבו להם, וזה לא מצחיק
סרטים שגיבוריהם ילדים, יכולים להיות "סרטי ילדים" המיועדים לקבוצת הגיל של גיבוריהם, או "סרטים על ילדים" המיועדים לקהל בוגר. הקבוצה השניה מעניינת מכיוון שאינה מובנת מאליה. איזה ענין אמור להיות לאנשים בוגרים לחזור ולבחון את חוויות הילדות?
במחשבה שנייה, ניזכר שיש הצדקה אמנותית ומוסרית לסוג סרטים זה. ילדים כאמצעי לביטוי קריאת תיגר אנרכיסטית על ערכי עולם המבוגרים ב"אפס בהתנהגות" של ז'אן ויגו. הרהור על עמדת החולשה והכפיפות של הילד במציאות חברתית ופוליטית פגומה בסרטי הניאוריאליזם האיטלקי ("מצחצחי הנעליים", "גרמניה שנת אפס"). בחינה בעין בוגרת של התהליך המורכב והמאיים של תנועה בין ילדות ובגרות ("אני והחבר'ה" של רוב ריינר). אפילו נוסטלגיה חנפנית לעולם הילדות הנסמכת על התכתבות עם סרטי הילדים דאז (סדרת הטלוויזיה "דברים מוזרים").
הצד הבעייתי יותר טמון בשימוש הלא זהיר בילדים כאובייקט פנטזיה של מבוגרים. הקולנוע הציע צורות שונות של ניצול ממין זה. הסצנות שבהן שירלי טמפל רקדה עם, ליד ולמען גברים בוגרים יכולות לעורר היום תחושת אי נוחות קיצונית. ברוק שילדס הייתה בת 11 כשצולמה בערום לסצנות ב"ילדה יפה" של לואי מאל. ועל מה שילדים עשו עם אישה בוגרת ב"סרט מתוק" של דושאן מקבייב, הבמאי היוגוסלבי היה עשוי להישלח היום לכלא. אלו, כמובן, רק דוגמאות ספורות.
למרות שהקומדיה "ילדים טובים" (Good Boys) אינה חוטאת בניצול ילדים באקטים מיניים, היא חוטאת בניצול גס של ניצני ההתבגרות המינית לסחיטת צחוקים מקהל בוגר. בכך, לטעמי, היא לא טובה בהרבה מהדוגמאות שהוזכרו. אין זו עמדה צדקנית המתעלמת מהסקרנות המינית של ילדים, ומכך שגם בכיתה ו' הם נחשפים לתכנים מיניים. הבעיה היא בניצול הגס וחסר ההשראה של תהליכים אלו לשם יצירת סט מוגבל של בדיחות, בשימוש בילדים כבובות פיתום לשפתם ומחשבותיהם של התסריטאים הבוגרים (לי אייזנברג ו-ג'יי סטופינסקי) והאופן המאולץ בו הסרט מנסה לאזן זאת באמצעות עיסוק "רגיש" בחברותם של הגיבורים.
"ילדים טובים" הוא עוד פרויקט ממפעל הייצור של המולטי טאלנט סת' רוגן והפרטנר הקבוע שלו לכתיבה (ולעיתים גם הפקה ובימוי) אוון גולדברג. הרקורד שלהם כולל סרטים וסדרות טלוויזיה, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, אבל באופן עקרוני אני בהחלט מחבב את השילוב שיש בסרטיהם בין הומור פרוע ובוטה לבין רגעים של אחווה חברית. זה עבד בקומדיית הסטלנים "פיינאפל אקספרס" (2008) ובמיוחד בסרט היפה "סופרבאד - חרמן על הזמן" (2007), אבל יש דבר מקומם ומגונה בניסיון לעשות זאת בסרט ששלושת גיבוריו הם ילדים בני 12.
"ילדים טובים" הוא וריאציה על המבנה העלילתי של "סופרבאד". שגיבוריו היו שלושה בתולים נואשים בסוף י"ב, ושניים מהם חברי נפש. הם יוצאים לאודיסאה לילית בניסיון להשיג אלכוהול למסיבה שבה נמצאת הבחורה שעליה דלוק אחד מהם. בדרך הם נקלעים לשלל הרפתקאות, מרדפים, חיכוכים עם החוק, חומרים אסורים ושלל בדיחות מיניות ומשפטים המתארים באופנים בוטים ומצחיקים סיטואציות מיניות. עכשיו תעבירו את כל זה לכיתה ו' ותראו מה תקבלו.
עוד ביקורות סרטים:
הסרט נפתח בסצנה שבה גיבור הסרט, מקס בן ה-12 (ג'ייקוב טרמבליי) מתארגן בחדרו לקראת ניסיון אוננות בוסרי. אביו (ויל פורטה) נכנס רגע לפני שהעניינים הופכים למגונים, קולט את הפעילות המתוכננת ומפגין תמיכה מביכה בגישושי המיניות של הבן. אף אחד לא דפק כאן עוגת תפוחים, אבל גם לא היה כאן הרבה עידון.
שני חבריו הטובים של מקס הם ת'ור (בראדי נון), שמתחת להתנהגותו המחוספסת והפגנת הביטחון עצמי המופרז שלו נמצא ילד רגיש בעל כישרון זמרה הרוצה לככב במיוזיקל שמעלה בית הספר. החבר השלישי הוא לוקאס (קית' ל. וויליאמס) הנלהב והתמים יתר על המידה, שהוריו מבשרים לו בתחילת הסרט שהם עומדים להתגרש וש"הכל יישאר אותו הדבר".
כמו ב"סופרבאד" גם כאן שלושת הגיבורים אינם שייכים ל"מקובלים". ושוב יש ילדה שעליה יש למקס סוג של התאהבות ילדותית וששייכת לקבוצה המקובלת יותר. מקס מצליח לקבל הזמנה למסיבה בביתו של הילד האסייתי המגניב של הכיתה, ואפילו מצליח לשכנע את המארח לצרף את שני חבריו. מכיוון שזו עומדת להיות "מסיבת נשיקות", הוא לחוץ ללמוד את אמנות הסתרים לפני המסיבה שבה תהיה הילדה בו הוא מאוהב.
מנקודה זו מתחיל רצף של הסתבכויות הכולל שימוש לא מורשה של מקס ברחפן של אביו, עימות עם שתי תלמידות י"ב שהשיגו טבליות "מולי" (MDMA), מסע אפי של קילומטרים ספורים לעבר הקניון של הפרבר, ועוד היתקלויות שונות עם "מבוגרים" (שלעיתים אינם רחוקים בעצמם מגיל ההתבגרות), באותו עולם שהילדים מבינים בדרכים מאוד חלקיות.
חלק לא מבוטל מהבדיחות בסרט קשור להבנה המוגבלת של ילדים-בנים את העולם המיני. שמועות לא מגובשות ומגוחכות. פעולות הנחשבות בטעות למיניות, ולהפך, צעצועים ואביזרים מיניים שהילדים תמימים מכדי להבין את משמעותם האמיתית בעודם משתמשים בהם. זהו שטאנץ של בדיחות שממצה עצמו במהירות למרות שהוא נמשך גם לכותרות הסיום של הסרט. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לסרט שהבדיחות שלו הן על ילדות בנות 12 שמשתמשות בחרוזים אנאליים, דילדו או בובת מין מבלי שהן מבינות מהי תכליתם האמיתית של חפצים אלו.
כתיבת דיאלוגים לילדים לא יכולה להישמע כגרסת הינוקא של שטף הגסויות והקללות של שלהי התיכון ושנות הקולג'. הבדיחות לא מצחיקות כשהילדים נראים כמדקלמים פוזות וניסוחים שהוכתבו להם ע"י התסריט. הניסיון לעשות רגעים של "דרמה" – עיסוק במשבר החברות, או בשאלות של שינוי בילדים והיכולת לקבל שינויים אלו, נראה כמעט נלעג מול התוכן של הבדיחות שהוא תכלית הסרט.
