20 שנה לשנה הכי טובה בקולנוע
רגע לפני סוף המילניום, ראינו אנשים מתים, למדנו מהו החוק הראשון של מועדון קרב והתחמקנו מכדורים בעזרת טכנולוגיות חדשניות. על הדרך, הכרנו כמה שחקנים ובמאים שעיצבו את פני התעשייה. מסע קצר בזמן ל-1999, שנה מופלאה
מוקדם יותר השבוע הסרט "מטריקס" חזר לכותרות. 20 שנה אחרי שהוא יצא לראשונה, אולפני האחים וורנר הכריזו כי הם מתכוונים להוציא לפועל סרט רביעי בסדרה, בכיכובם של השחקנים המקוריים קיאנו ריבס וקארי-אן מוס, ובבימויה של לאנה ואשובסקי. באופן טבעי, הידיעה גררה זעם רב בקרב המעריצים - הן על חוסר המקוריות בקולנוע של היום והן על הפוטנציאל ההרסני של עוד סרט המשך. כל זה גרם לנו להיזכר בשנת 1999 - ככל הנראה השנה הכי טובה בקולנוע אי פעם.
יש כמה שנים כאלה בתולדות הקולנוע. כאלה שהעניקו לעולם להיטים קולנועיים שהפכו לקלאסיקות על זמניות. שנת 1977 היא כזאת ("אנני הול", "מלחמת הכוכבים", "מפגשים מהסוג השלישי"), בוודאי שגם שנת 1994 ("פורסט גאמפ", "מלך האריות", "ספרות זולה"), ואם לא חוששים ללכת אחורה אז גם 1939 עם "חלף עם הרוח", "הקוסם מארץ עוץ", "מר סמית' הולך לוושינגטון" ועוד. אבל בעיני רבים 1999, השנה שחותמת את המאה ה-20, היא זאת שסיפקה כמה מהסרטים האהובים ופורצי הדרך שיצאו לאקרנים.
מה גרם להתפרצות הכישרון הזה? חוקרי קולנוע מציעים כמה סיבות, הראשונה שבהן היא כמובן כסף. בסוף שנות ה-90 היה הרבה כסף בקולנוע. הטלוויזיה עוד לא הגיעה לתור הזהב שלה, התוכן המקורי והחדשני ביותר הוצג בבתי הקולנוע ועל כן אולמות הקולנוע היו מלאים. בנוסף, באותה תקופה האולפנים החלו למכור די.וי.די, שהניבו רווחים עצומים בהשוואה לעלות שלהם, ואיפשרו לאולפנים לקחת יותר סיכונים (סרטים שלא הצליחו בקופות, עדיין הכניסו כסף ממכירות הדי.וי.די). לכן גם לא הייתה בעיה להשקיע בבמאים צעירים ולא מוכרים, או כאלה שבלטו בתעשיית הקולנוע העצמאי.
ישנן עוד סיבות כמובן, כמו עליית האינטרנט וקהילות המעריצים שהתפתחו בזכותו, והתנאים הטכנולוגיים שסיפקו עליית מדרגה משמעותית בכל הנוגע לאפקטים. רגע לפני שמתחילים סיכומי השנה, סיכומי העשור, ואולי בכלל סיכום של המאה ה-21 עד כה, חזרנו לשנת 1999 ולסרטים הגדולים שלה. כאשר מסתכלים על הרשימה הזאת היום, לא נותר אלא לקנא בסרטים שיצאו לפני 20 ולתהות האם אי פעם נזכה לשנה ברוכה כזאת, או שלעד ניתקע עם עיבודי הלייב אקשן של דיסני וסרטי גיבורי העל.
קשה להאמין, אבל אף אחד באולפני האחים וורנר לא באמת האמין בסרט הפילוסופי והעתידני הזה. מנהלי האולפן לא הבינו את היצירה של האחיות ואשובסקי (בזמנו האחים) ולכן שיבצו אותו בחודש מרץ השחון יחסית. אבל מה שלא דיבר לראשי האולפנים המזדקנים, הפך לסרט פולחן עבור צעירים שהבינו בדיוק על מה הוא מדבר. "מטריקס" הפך לשובר קופות ולסרט פולחן מכונן, עם אפקטים שמעולם לא נראו קודם לכן ותוכן חתרני ורדיקלי שבישר על בואה של מהפכה טכנולוגית.
סרטו של דיוויד פינצ'ר בכיכובם של בראד פיט ואדוארד נורטון, המבוסס על ספרו של צ'אק פלאניוק, התייחס באופן חדשני לגבריות ותפס את רוח התקופה הניהליסטית וחסרת המשמעות של עולם קפיטליסטי קר ומנוכר. כאשר הוא יצא לאקרנים הוא פיצל את המבקרים לשניים: היו שקבעו שמדובר ביצירת מופת, בעוד חלק טענו שהסרט חסר אחריות ומעודד אלימות. "מועדון קרב" לא הפך לשובר קופות באופן מיידי - את עדת המעריצים הגדולה שלו הוא צבר לאורך השנים ואת רוב ההכנסות שלו הרוויח ממכירות הדי.וי.די. כיום, כמובן, מדובר בסרט פולחן לכל דבר.
יצירת המופת של פול תומס אנדרסון ("לילות בוגי", "זה ייגמר בדם") יצאה ממש לקראת סוף שנת 1999, ונראה שאין רשימה שלא מזכירה את הסרט כאחד הטובים בהיסטוריה. טום קרוז, ג'וליאן מור, ג'ון סי ריילי ופיליפ סימור הופמן, כולם כיכבו בסרט היפהפה הזה, העוסק בבדידות, הרס עצמי, גבריות פגומה, התמכרות ועוד. אנדרסון עצמו קבע בזמנו כי מדובר ביצירה הכי טובה שלו, וספק אם הוא יצליח להתעלות עליה.
מכל הסרטים המעולים ברשימה, רק אחד זכה לבסוף בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר: "אמריקן ביוטי" של סם מנדז. עם סצנה איקונית של שקית מעופפת, אימג' של נערה עירומה מכוסה בפרחים וקווין ספייסי באחד מתפקידיו הטובים ביותר, הסרט פירק את הפרברים של אמריקה וחשף את השטחיות, הריקנות והבדידות של החלום האמריקני.
לא רק שסרטו הראשון של ספייק ג'ונס גילה לנו את הבמאי המחונן, אלא שהוא גם הציג בפנינו את התסריטאי צ'ארלי קאופמן, שכתב את התסריט לסרט הייחודי הזה. ג'ון מלקוביץ' מגלם את עצמו, כשחקן שאנשים נכנסים לתודעה שלו בניגוד לרצונו. זה מוזר, חוויתי ומסקרן בדיוק כמו שזה נשמע, ולצערנו, ספק אם מישהו היום היה מעז להפיק סרט כזה.
לא כל הסרטים ב-1999 היו קודרים ועגומים. קומדיית הנעורים הגסה והבוטה "אמריקן פאי" נוצרה באותה השנה והפכה לשובר קופות מטורף. במבט ראשון נדמה שאין קשר בין הסרטים הקודמים ברשימה לסרט הזה, אבל בעצם גם "אמריקן פאי" התבלט בזכות היותו חצוף, פרוע, לא מתייפיף בשום צורה וכזה המציב מראה בפני אמריקה הפוריטנית.
"אני רואה אנשים מתים" - אין חובב קולנוע שלא מכיר את המשפט הזה. היום כולם כבר יודעים שמ. נייט שאמלאן, במאי הסרט, הוא מלך הטוויסטים הקולנועיים, אבל הסוף של "החוש השישי" היה כל כך מפתיע ולא צפוי, שעם צאתו אנשים דיברו רק על הטוויסט שמגיע בסיומו. המושג ספויילר לא עורר חרדה בסוף שנות ה-90, אבל אם הסרט היה יוצא היום - ודאי שגם שאמלאן, בדומה לטרנטינו ובונג ג'ון-הו (במאי "פרזיטים"), היה מבקש מהצופים ומהעיתונאים לא לחשוף את סופו.
סרטו של ג'יימס מנגולד ("לוגאן: וולברין") אינו גדול כמו שאר הסרטים ברשימה, אבל הוא נחקק בתודעה כסרט שגילה את אנג'לינה ג'ולי (גם אם זה לא היה הסרט הראשון שלה) ובסך הכול מדובר ביצירה ראויה וטובה. במרכזו נערות צעירות המאושפזות במוסד לחולי נפש, והוא מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של סוזנה קייסן. לצד ג'ולי, שזכתה בפרס האוסקר על תפקיד המשנה, מככבות בסרט גם וינונה ריידר בתפקיד הראשי, בריטני מרפי המנוחה ועוד.
סרט האימה העצמאי של דניאל מייריק ואדוארדו סאנצ'ז נחשב לפורץ דרך במובנים רבים. היוצרים של הסרט מספרים שבמהלך לימודיהם הבינו שצילומים אמיתיים של תופעות על טבעיות הרבה יותר מפחידים מסרטי אימה, והחליטו לבסס את הסרט הראשון שלהם על הנחה זו. הם צדקו.
אומנם זה לא היה הסרט הראשון שנעשה בסגנון הפאונד פוטג', אבל הוא ללא ספק הפך לסמל ולאב-טיפוס של הסגנון הזה, ובמרוצת השנים צצו לו הרבה חקיינים. בנוסף, מדובר בסרט הראשון שהשתמש באינטרנט כדי לשווק את עצמו (היוצרים הקימו אתר והפיצו בו חדשות מפוברקות וקטעי וידאו מצמררים). בשורה התחתונה, מדובר באחד מהסרטים העצמאיים הריווחים ביותר בזמנים - הפקתו עלתה 60 אלף דולר בלבד, והוא הכניס לקופות קרוב ל-250 מיליון דולר.
"נוטינג היל", בכיכובם של ג'וליה רוברטס ויו גרנט, נחשבת לאחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים. סיפור האהבה על הכוכבת האמריקנית המפורסמת שמתאהבת בבחור בריטי פשוט נמהל בהומור עצמי ובביקורת חברתית על תרבות הסלבס, והפך את התפקידים המסורתיים של נשים וגברים בקומדיות רומנטיות. הסרט היה שובר קופות ענקי: הפקתו עלתה 42 מיליון דולר בעוד שהוא הכניס 364 מיליון דולר לקופות.
אין אחד (או יותר נכון אחת) שלא התאהבה בסרט המקסים הזה, המבוסס על המחזה "אילוף הסוררת" של שייקספיר. ג'וליה סטיילס ולריסה אוליניק גילמו את האחיות לבית סטארטפורד, האחת גותית וקשוחה, השנייה רק רוצה להיות מקובלת. זה גם היה הסרט שגילה את הית' לדג'ר האוסטרלי לכל העולם, ומלבד היותו קומדיה רומנטית מוצלחת, הוא גם סרט נעורים נהדר.
סרטו האחרון של גאון הקולנוע סטנלי קובריק הפגיש בין טום קרוז לניקול קידמן, עוד כשהיו זוג מאוהב, לדרמה מפותלת ולא מובנת ברובה, שעד היום מעוררת מחלוקת בין חובבי הקולנוע. האם מדובר ביצירת מופת שהקדימה את זמנה או בסרט אניגמטי והזוי? לצער כולם, את הפרשנות של קובריק אי אפשר היה לקבל, משום שהוא הלך לעולמו מספר חודשים לפני שהסרט יצא לאקרנים.
