כך קרסה הרפורמה בבריאות הנפש

הבטיחו שאם רק נעביר את התחום ממשרד הבריאות נראה קיצור תורים, ייעול השירות ושיפור הנגישות לפריפריה. בשטח אנחנו חוזים בכישלון קולוסלי

אביאל אורןעדכון אחרון: 28.08.19 , 19:03

(צילום: shutterstock)

בקיץ 2015 יצאה לדרך הרפורמה בבריאות הנפש שמהותה העברת האחריות על התחום ממשרד הבריאות לקופות החולים, והפיכת המרפאות הממשלתיות הוותיקות לספקיות שירותים של הקופות. משרד הבריאות הסביר זאת בכך שאינו יכול במקביל גם לספק את השירות וגם לבצע רגולציה על עצמו. "הבו לנו את הכוח", התחננן המשרד, "אפשרו לנו להיות רגולטורים, ואנחנו כבר נחייב את קופות החולים להעניק שירות איכותי, נגיש ומקצועי". הטענה לוותה בהבטחות על "איחוד בין גוף לנפש", מיגור הסטיגמה, נגישות לפריפריה, קיצור תורי ההמתנה ושירות יעיל יותר.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אלא שכמו במקרים רבים אחרים, המילים הגבוהות חיפו על שיקולים כלכליים צרים: הפרטה שקטה, רפיסות וחוסר לקיחת אחריות של המדינה כלפי אזרחיה. והפגיעה היא בנקודה הכי רגישה - בנפש.

הנה הרפורמה במספרים: התקציב שהעבירה המדינה לקופות החולים לטיפול נפשי בקהילה אמנם גדל בלפחות 300%. אלא שתקציב זה לא היה "צבוע", ולכן הקופות עשו בו שימושים אחרים. במקרה הטוב, 70% ממנו מהסכום הגיע לתחום בריאות הנפש. בפועל, כפי הנראה, הרבה פחות. כמו כן, למרות הגידול בתקציב גדל מספר המטופלים ב-15% בלבד. בד בבד, מספר הפגישות לכל מטופל הצטמצם ב-30% עד 40%.

במקביל נפתח מסלול הטיפול המופרט: המטפל העצמאי. טיפול בקליניקה פרטית תמורת 130 שקל לפגישה. על פי הערכות, בחלק מקופות החולים לפחות 50% מהמטופלים בפסיכותרפיה (טיפול בדיבור), משתמשים בערוץ זה.

ותורי ההמתנה? נותרו רצחניים - חצי שנה, שנה, שנה וחצי. רצחניים? כן. לפעמים אנשים נוטלים את חייהם בזמן שהם ממתינים לטיפול בתחום בריאות הנפש.

בו בזמן מתרחש כרסום במרפאות הממשלתיות הוותיקות. צמצום, רה-ארגון, מרפאות מתמחות, היטמעות - המון ביטויים שמסווים סגירה זוחלת של מערך טיפולי והכשרתי מפואר. מרפאות אלה עדיין נותנות מענה לעשרות אלפי מטופלים בשנה, בהם מטופלים עם הפרעות נפשיות חמורות וכרוניות, שהמרפאות היו להם לבית שני.

בשנים הראשונות הקופות ידעו שהן תחת מעקב והשגחה ולכן אישרו טיפולים ארוכים. אולם בעת האחרונה אנו חוזים בתופעה חדשה: הגבלת אורך הטיפול. מטופלים כרוניים נבעטים מהמרפאות ברגל גסה. המטפלים מקבלים הודעה לקונית: "אנא סיימו את הטיפול בשלוש פגישות". וזה כבר בניגוד להבטחות ובניגוד לחוק.

הסבירו לנו שרפורמה משמעותית מעין זו נמדדת לא בשנה, אלא לאורך זמן. בינתיים המצב מחמיר. נראה שבשנתיים הראשונות עוד נעשה מאמץ אקטיבי להעניק טיפול ראוי, תחת עיניהן הפקוחות של התקשורת, הכנסת וארגונים שונים. אלא שבהיעדר מוטיבציה כנה מצד הקופות להעניק טיפול נפשי נגיש וראוי, ובמקביל היעדר רגולציה ראויה מצד משרד הבריאות, הרפורמה נפגעת.

בשטח, מצד אחד מתרבים החסמים לקבלת טיפול, ומצד שני הטיפולים מוגבלים בזמן, ללא הצדקה קלינית. גם ההכשרה נפגעת, גם המקצועיות. זהו הסטנדרט החדש.

תיקון מתחיל מהכרה במציאות, והמציאות היא שהרפורמה בבריאות הנפש נוחלת כישלון מוחלט. שינויים קוסמטיים לא מספיקים. יש צורך בשינוי פרדיגמטי כולל. קופות החולים מטפלות בחולים והן לא ערוכות להתמודד עם המורכבות והייחודיות של הנפש האנושית והטיפול בה.

רפואה היא חלק מבריאות הנפש, אך הנפש רחבה בהרבה מהרפואה. עד שבריאות הנפש לא תוכר כתחום עצמאי, שמנוהל על ידי אנשי מקצוע ממגוון דיסציפלינות מקצועיות שונות, עם תקציב עצמאי, לא יחול שינוי משמעותי.