אחרי קיץ של מחאה, נוער הקהילה האתיופית חוזר לביה"ס: "הרעדנו את הארץ"

כחודשיים לאחר המחאה הגדולה של קהילת יוצאי אתיופיה, ישובו בתחילת השבוע הבא לספסל הלימודים תלמידים רבים מבני העדה שהשתתפו בה. בתחילת החופש הגדול הם מחו על מקרה המוות של בן העדה סלומון טקה ז"ל כתוצאה מירי של קצין משטרה ולקחו חלק בהפגנות, חלקן אלימות, במחאה על האפליה והיחס של המשטרה כלפיהם וכלפי חבריהם. כעת, עם סיום חופשת הקיץ הסוערת שלהם, הם מתכוננים לחזרה לבית הספר.

ווביט מנגיסטו: "ציפיתי כל כך שיבואו למחות איתי"

"עד המקרה האחרון הנושא לא בער בי", מספרת ווביט מנגיסטו, שעולה לכיתה י"ב באולפנת זבולון בראש העין. "לא חשבתי שיש גזענות כל כך קשה מצד הממשלה. תמיד כשהייתי אומרת שאני רוצה להיות שוטרת, היו עונים לי שברגע שאהיה לא ידברו איתי יותר. עכשיו אני מבינה למה כל כך לא אוהבים שוטרים".

ווביט מתארת את אחת ההפגנות שבה השתתפה בפתח תקווה: "ברגע שהשוטרים קיבלו פקודה, הם פשוט הפכו לחיות ואזקו את כל מי שבסביבה. ראיתי שני שוטרים שהחזיקו בבחורה וסובבו לה את היד. זה כאב לה והיא צעקה ובכתה, אבל השוטרים פשוט המשיכו כאילו הם לא שומעים אותה. ראיתי גם הרבה שוטרים עולים על נער אחד עם כל משקל הגוף שלהם ועוד המון מקרים אחרים. בכיתי בגלל שראיתי את כל הזוועות האלה".

היא מספרת כי התאכזבה קשות מכך שההפגנות סחפו בעיקר את בני העדה, ולא את כלל הציבור. "ציפיתי כל כך שיבואו למחות איתי, אבל אף אחת מהקרובות אליי שהן לא מהעדה שלי לא באה וזעקה איתי. אני הרגשתי כל כך עמוק בעניין הזה וחשבתי שכולם כך, אך התברר לי שהכל מתנהל כרגיל. אמרו לי 'אל תצפי שהם ירגישו כאב כמו שאת מרגישה'. באותו השבוע כשהסתובבתי ברחוב עם החברות שלי מהעדה, הופנו אלינו הרבה מבטים כאילו עשינו משהו נורא. השלב הראשון לשינוי הוא שאנשים יפסיקו לחשוב שהנושא הזה שייך רק לעדה האתיופית".

יצחק אנייאו: "הצטבר הרבה כעס בעדה"

יצחק אנייאו, שעולה לכיתה י"א בבית ספר עמנואל בלוד, השתתף במחאה בצומת עזריאלי בתל אביב, שהתדרדרה לאלימות קשה. "יצאתי למחות כי אני לא חושב שזה הגיוני ששופטים בן אדם והורגים אותו רק בגלל צבע העור שלו", הוא מסביר. "מחיתי נגד המערכת. זה לא נשמע הגיוני שאימא שלי מפחדת שאני אצא מהבית בגלל שיש שוטרים בחוץ שמחפשים אותי".

יצחק, חניך בעמותת פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה, מספר כי גם חבריו בעמותה הרגישו כמותו. "בני הנוער עצבניים, מפוחדים ומזועזעים מהמקרה. יש כעס שהצטבר זמן רב בעדה ואולי אין ברירה ואלימות היא הדרך היחידה לגרום שיקשיבו לנו".

ישיוורק זהבה באלצ'ו, שעולה לכיתה י"א באולפנת זבולון, מספרת על הגזענות שהיא וחבריה חווים. "זה בבית הספר, זה באמצע הרחוב שאומרים 'כושית מסריחה' או שבאוטובוס עוברים מקום כדי לא לשבת ליד אתיופים".

ישיוורק זהבה באלצ'ו: "לא אתנהג כמו לפני המחאה"

היא מסבירה את הזעם שהתפרץ בהפגנות העדה: "החברה הישראלית לא חווה גזענות בכל יום כמו שיהודי אתיופיה חווים. יש פה הורים שזועקים ובוכים כל יום, כל דקה, שהבן שלהם לא יחזור, אז לעמוד בפקק של ארבע-חמש שעות לא יזיק. אתם עוד תחזרו לבית, אבל סלומון טקה כבר לא יחזור. המחאות לפני כן היו די שקטות וזה לא הזיז לאף אחד. עוד אחד נרצח לנו ואנחנו מנסים בכל הכוח לזעוק את הזעקה שלנו. שיגידו שאנחנו 'ברברים', אבל המחאה של יוצאי אתיופיה הרעידה את הארץ וזה ייכנס לחברה הישראלית לשכל".

מנכ"ל לתת ערן וינטרוב: "המחאה היא ביטוי לכאב עצום"(. צילום: יניב נדב)

באלצ'ו, החלה את שנת הלימודים באולפנה ביום רביעי השבוע. יום לפני כן, ביחד עם חברותיה מהקהילה, ארגנה באולפנה טקס זיכרון ל"קורבנות האלימות המשטרתית" מבני העדה. "זה היה עבור בנות האולפנה שלא בדיוק יודעות מה קרה והתעסקו רק באלימות בהפגנות".

היא אומרת כי בעקבות אירועי הקיץ, מעגל החברים שלה בבית הספר עומד להשתנות. "אני לא אתנהג כמו לפני המחאה. למשל חברות שלי מהכיתה, שלא באו להפגנות ולא תמכו בי ובעדה שלי כי הן חושבות שאנחנו אלימים - אין לי מה לדבר איתן, גם אם לפני כן הן אמרו שהן אוהבות אתיופים. אני לא אתייחס אליהן באותו אופן עכשיו".

היא מוסיפה כי ביום הראשון ללימודים הייתה לה תחושה אחרת מאשר בשנים הקודמות. "הסתכלו עליי מוזר, כבן אדם לא רגיל. אני מרגישה יוצאת דופן. אחרי כל ההפגנות בחופש חושבים שאנחנו אלימים, אבל המחאה חיזקה אותי".

ווביט וישיוורק הן חניכות בארגון "נוער לתת", שפועל במטרה לטפח את ערכי ההתנדבות, הנתינה והיזמות החברתית בקרב בני נוער, בדגש על נוער מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. מנכ"ל ארגון "לתת", ערן וינטרוב, אמר: "המחאה של בני העדה האתיופית היא ביטוי לכאב עצום ולתחושה של רבים שאין להם מה להפסיד, כתוצאה מגילויים קשים של אפליה וגזענות והשקעה לא מספקת של המדינה בתהליך שילובם בחברה הישראלית. העשייה החברתית המשותפת ב'נוער לתת', של בני נוער מכל המגזרים, ללא חסמים של שפה, דת, לאום, צבע עור, תרבות או מין, יכולה ללמד את המבוגרים בינינו שיעור חשוב ולהשפיע על תרבות השיח ועל ערכי הבסיס של החברה הישראלית".