המדע כמבשר החינוך למאה ה-21
המשבר החריף שבו נמצאים לימודי המדעים בישראל, צריך להדיר שינה מעיניהם של כל מי שקיומה של מדינת ישראל יקר לליבו. היעדרה של יד מכוונת ברמה אסטרטגית ארוכת טווח מציבים אותנו כחברה על סף תהום
"לכן קוראים להם שיעורים", אמר הגריפון. "מכיוון שהם הולכים ופוחתים לשיעורים" (הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול, 1865).
לואיס קרול לא טעה. התסכול ממערכות חינוך אינו חדש וגם אינו מוגבל לישראל. הוא נובע בראש ובראשונה מהמתח הנוצר בין מטרות שונות שכולנו, אנשי חינוך וצרכניו כאחד, מטילים על החינוך. בעידן המאופיין בקצב שינויים בלתי נתפס מצד אחד, שבו יש ביכולתנו לראות את ייחודו של כל פרט ולתת ביטוי לצרכיו וכישוריו באופן המקדם אותו ואת החברה כאחד מצד שני, החינוך הממלכתי הסטנדרטי לכל כבר אינו רלוונטי.
מערכת חינוכית ראויה צריכה להתנער מאג'נדות אינדוקטרינטיביות, פוליטיות וכלכליות, ולהישאר עם מטרה מרכזית אחת: לאפשר לתלמידים לבטא סקרנות, יצירתיות וגמישות ערכיים משותפים ומכבדים, על מנת שיהיו מסוגלים להתנהל בסביבה משתנה על בסיס חשיבה ביקורתית, לקבל החלטות ולפתור בעיות על סמך נתונים ראיות וממצאים בדוקים ומבוקרים, והמבקשים לקדם את איכות חייהם וחיי סביבתם. אלה היכולות הנדרשות לקיומה של חברה פלורליסטית, סובלנית, דמוקרטית ובת קיימא.
בין השאר, אנו מוצאים את מכלול היכולות האלה בשיטה המדעית. היא מלמדת אותנו לשאול שאלות ולהטיל ספקות בידע ובתובנות שבידינו; מכריחה אותנו לשוב, לחקור ולבחון את הנתונים, הממצאים, התגליות והמסקנות הנובעות מהן, לא להירתע מחילוקי דעות, לא לחשוש לאתגר את עצמנו ולא להתחמק מהצורך לשנות לעתים את התשובות שלנו לאור תגליות ותובנות חדשות.
השיטה המדעית צומחת מתוך סקרנות, שינוי, יצירתיות פעילה וביקורתית והקשרים חברתיים-תרבותיים. מכאן נובע, שהחינוך המדעי אינו מסתכם בשימוש בנוסחאות ובהבנת תופעות, ממצאים, אלא הוא הכלי המרכזי הנדרש לפיתוחן של מיומנויות הנדרשות לשגשוג במאה ה-21. אין עוררין על כך שחינוך מדעי הוא אחד הכלים החשובים ביותר המאפשר בטחון כלכלי, מוביליות חברתית וצמיחה.
למרות זאת, אחוז גדל והולך של האוכלוסייה בארץ אינו מקבל את הכלים או התנאים הנדרשים כדי ללמוד מדעים אפילו ברמה בסיסית. ברוב המקרים התלמיד עדיין נתפס כחומר גלם שיש להעבירו תהליך מכני, על-מנת לקבל תוצר רצוי. רמת ההישגים של ילדי ישראל במבחנים בינלאומיים נותרת ירודה ביותר. המצטיינים של מערכת החינוך הישראלית הם ברמה נמוכה יותר מהמצטיינים של כמעט כל מדינות ה-OECD.
המשבר החריף שבו נמצאים לימודי המדעים בישראל, צריך להדיר שינה מעיניהם של כל מי שקיומה של מדינת ישראל יקר לליבו. המחסור במורים ובתשתיות הולך וגדל, הסחבת הבירוקרטית עוצרת ומשתקת עשייה, מסלולים להכשרת מורים למדעים ולמתמטיקה מצטמצמים או נסגרים כליל וגרוע מכל - היעדרה של יד מכוונת ברמה אסטרטגית ארוכת טווח מציבים אותנו כחברה על סף תהום, הנמצאת רגע לפני הנפילה הסופית למרות תכניות לאומיות ורפורמות המיושמות חדשות לבקרים במערכת החינוך. אלא שמערכת החינוך לא זקוקה לעוד תכנית או רפורמה. היא זקוקה למהפכה רעיונית של החזון שלה, מטרותיה, סדרי העדיפויות שלה והדרכים להשגתם.
שינוי מסדר גודל כזה יהיה קשה מאוד, בעיקר מכיוון שהוא מאיים על הסדר הקיים. תנאי המיון, ההעסקה וההתארגנות של מורים, תוכניות לימודים, דרכי תקצוב, פיקוח והערכה - הכול יצטרך להשתנות מהיסוד. לא יהיה פשוט להודות באומץ וביושר שהמערכת שבה התחנכנו בעצמנו, עבר זמנה. אין ספק שהמחיר, ההתנגדויות והרעש ששינוי כזה ייצר, יהיו גבוהים מאד. המחיר של המשך ההידרדרות הקיימת, גבוה הרבה יותר.
ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
לפנייה לכתב/ת 
