"לחלום בגדול" הוא סרט ארוך וקצר מדי
גם המעריצים של ברוס ספרינגסטין יתקשו להיסחף אחר דרמת ההתבגרות "לחלום בגדול", במרכזה בן למהגרים פקיסטנים בלוטון, שחייו משתנים אחרי שהקשיב לשיריו של הבוס
דרמת ההתבגרות המוזיקלית "לחלום בגדול" (Blinded by the Light) היא עיבוד לספר הזיכרונות של עיתונאי הגארדיאן סרפראז מנזור. העלילה מתרחשת בלוטון, באנגליה של שנת 1987, בתוך עולם שקדרותו אופיינית לעידן תאצ'ר. ג'אבד (ויוייק קאלרה) הוא בן לדור ראשון של מהגרים בשלהי גיל התבגרות. הוא מנסה לנווט בין תובענותו וצפיותיו של אביו מאליק (קולוינדר גהיר) ובין חלומותיו למימוש עצמי ככותב. מנזור היה שותף לכתיבת התסריט (יחד עם הבמאית גורינדר צ'דהא והתסריטאי הקבוע שלה פול מיידה ברג'ס), אך מידת אמינותו של הסרט רחוקה מלשכנע. השאיפה המובהקת היא לסרט שירומם את הקהל, אך חולשותיו הרבות רק מזכירות סרטים דומים שהצליחו לעשות זאת טוב ממנו. ראשון להם הוא סרטה המוקדם והקצת יותר מוצלח של צ'דהא "שחקי אותה כמו בקהאם" (2002).
ב"שחקי אותה" הגיבורה הייתה נערה לונדונית ממוצא סיקי שבניגוד לרצון הוריה ניסתה להגשים את חלומה להיות שחקנית כדורגל. ישנו המודל הנערץ השייך לתרבות אחרת - דיוויד בקהאם. ישנה נשיאת עיניים חנפנית לעבר ארה"ב כמקום שבו יושג החופש לו כמהה הגיבורה. מרכיבים אלו חוזרים גם ב"לחלום בגדול", בשינויים קלים - בחור פקיסטני במקום בחורה הודית, שיריו של ברוס ספרינגסטין במקום הכדורגלן הנערץ, ביצוע שיריו של ספרינגסטין על ידי גיבור הסרט במקום משחקי כדורגל.
אמרתי לברוס: "אנחנו חייבים לעשות את הסרט הזה"
מקורות ההשראה העיקריים של "לחלום בגדול" נטועים באמצע שנות ה-80. רוצים דרמה מוזיקלית על אדם צעיר שמנסה לבטא את שאיפתו לחופש באמצעות מוזיקה (וליתר דיוק - ריקוד המתמסר למוזיקה)? קחו את "פוטלוס" (1984). מחפשים בחינה רבת ניואנסים (ובזמן אמת) של המתחים התרבותיים והפוליטיים של עידן ת'אצר בחייו של צעיר ממוצא פקיסטני? קחו את "מכבסה יפיפייה שלי" (1985), סרטו החשוב והיפה של סטיבן פרירס, המבוסס על תסריט בעל אלמנטים אוטוביוגראפיים של חניף קוריישי. למעשה, זה כמעט מעליב להזכיר את "מכבסה יפיפייה" בנשימה אחת עם "לחלום בגדול".
לאחר פתיחה מיותרת המתרחשת בשנת 1980, הסרט מגיע לנקודת הזמן הרלוונטית – 1987. כל שתי דקות נדחף פנימה שיר אחר מאותה תקופה, בדרך שאמורה לגרות את בלוטות הנוסטלגיה של הקהל - וזה עוד לפני שהגיבור מגלה את שיריו של ספרינגסטין. למרות הצחיחות המשכנעת של לוטון, עדיין יש תחושה, הנובעת בעיקר מהדגשות היתר על מוזיקה ולבוש, שהסרט מתרחש בגרסת שחזור מצועצעת של "שנות ה-80".
לעוד ביקורות קולנוע:
ג'אבד התבקש לכתוב שירים קלילים ללהקה של חברו ושכנו מאט (דין-צ'ארלס צ'אפמן), אבל הוא רוצה לכתוב שירים על נושאים כבדים - וכאלו לא חסרים בחייו. ברחובות לוטון גלוחי ראש מציקים ומאיימים על המשפחות הפקיסטניות. אביו השמרן עובד במפעל הרכב של ווקסהול - פרנסה שרחוקה מלהיות מובטחת. האב דוחק את הבן להישאר בגבולות ההתנהגות המכובדת על פי המסורת ולהקדיש עצמו ללימודים שבסופם אולי יהיה רואה חשבון. וכמובן, ישנו גם התסכול המיני של הבחור הצעיר והביישן.
הדברים מתחילים להשתנות כאשר רופס (ארון פהגורה), תלמיד תיכון ממוצא פקיסטני, נותן לג'אבד קסטות עם שיריו של ספרינגסטין. מהרגע שהווקמן שלו מתחיל לנגן את השירים, המילים של בן מעמד הפועלים מניו ג'רזי מהדהדות בעוצמה את חייו של בן המהגרים הפקיסטני מלוטון. שיריו של "הבוס" נובעים מתסכול ואכזבה, אך הם משמשים ככוח מעורר עבור הנער שלא מוכן לוותר על חלומותיו.
השירים משתלטים על הפסקול, ואפילו נוכחים בכמה הזדמנויות כטקסטים כתובים הנעים בפריים בזמן שהגיבור נסחף בעוצמת המילים והמוזיקה. ברגעים אחרים, השירים מניעים סיקוונסים של שירה וריקוד מרובי משתתפים במתכונת שנראית כשעטנז מגושם של בוליווד פוגשת "נאמברים" משנות ה-80. צופים שאין להם חיבה מיוחדת לשיריו של הבוס עלולים לסבול מ-12 השירים המושמעים בסרט, אך גם חובבי המוזיקאי עשויים למאוס באובססיה הדביקה שג'אבד מפתח כלפי השירים.
"לחלום בגדול" נדמה כעיבוד לא מוצלח של מחזמר תיאטרלי לקולנוע. יש רגעים לא מועטים שבהם הדמויות עומדות זו מול זו ופולטות טקסטים מלאכותיים והצהרתיים כאילו הן חלק ממסכת פדגוגית על במת תיאטרון. נדמה כי אין לבמאית ולתסריטאים תפיסה מגובשת לגבי דרך החיבור בין "המציאות" והממד של פנטזיה מוזיקלית המאפשר ללכד אותם לסרט אחד.
הסרט הוא בה בעת ארוך וקצר מדי. שתי הדמויות הראשיות (הבן והאב) אינן מספיק מפותחות, ו- 117 הדקות של הסרט כוללות יחסים עם דמויות משנה שהיו זקוקות להרחבה ניכרת כדי שלא תופענה כדמויות שטוחות המופיעות ונעלמות בהתאם לאילוצים העלילתיים. הדבר בולט בעיקר בדמותו של רופס (החבר מעניק הקסטות) שנעלם וחוזר בכל פעם שצריך לבצע שיר או להתקדם יחד עם גיבור בשלבי מימוש חלומותיו. אבל שטחיות זו מורגשת גם ביחס לדמות גב' קליי (היילי אטוול), המורה המטפחת את כישרון הכתיבה של ג'אבד; אלייזה (נל וויליאמס), בחורה לבנה ובעלת מודעות פוליטית שתהפוך להיות חברתו; ומאט, החבר/שכן של הגיבור. ייתכן שמה שהיה נדרש הוא עיבוד מלא יותר לספרו של מנזור במסגרת מיני-סדרה.
מצד שני, אלו 117 דקות ארוכות במיוחד. ישנם אלמנטים שהסרט חוזר עליהם שוב ושוב עד שנדמה שהוא לא זז. עוד סצנה של תוכחה של האב. עוד ביצוע לא באמת מלהיב של עוד שיר של ספרינגסטין. עוד פעם שהקהל אמור לצחוק מכך שהאב חושב שספרינגסטין הוא זמר יהודי. במחשבה שנייה מזל שהדשדוש של הסרט לא זכה לרוחב היריעה של מיני-סדרה.
