זמן דיוקן: ארי נשר מבעד לעדשת המצלמה של אימו
סדרת תערוכות חדשה במוזיאון הרצליה תעסוק בפרשנויות שונות למושג הדיוקן. אחת מהן היא של איריס נשר - אימו של ארי נשר, שתיעדה את בנה במוזיאונים ברחבי העולם לפני שנהרג בתאונה
ורד אהרונוביץ' מאפשרת הצצה מטרידה לאינטימיות המשפחתית שלה; מריה סאלח מחאמיד מתארת את היטלטלותה בין חיים למוות; ואיריס נשר תיעדה את בנה ארי במוזיאונים ברחבי העולם מעט לפני מותו הטראגי בתאונת דרכים.
דיוקן - זהו הנושא העיקרי בו תעסוק סדרת התערוכות הקרובות במוזיאון הרצליה. דרכים שונות להגדיר את המושג זהות, המתח בין האישי לחברתי, ובין החומר לבין זמניות הטבע האנושי - כל אלה יקבלו פרשנויות שונות ויצירתיות מנקודת מבטם של האמנים המשתתפים. הנה כמה מהיצירות מתוך התערוכות השונות:
איריס נשר: מחוץ לזמן
במרכז תערוכתה של איריס נשר הקרנה של תצלומים המתעדים את בנה, ארי נשר, במוזיאונים או במוקדי משיכה לשוחרי אמנות ברחבי העולם. נקודת המוצא היא צילום של ארי הילד, כשהיה בן שש, בעת ביקור משפחתי במוזיאון ישראל בירושלים. בעקבות אותו תצלום ראשון, התגבשה במשך השנים סדרת תצלומים שצולמה במהלך ביקורים משפחתיים נוספים במוזיאונים. התצלום האחרון בסדרה צולם מעט לפני מותו הטרגי של ארי, שהלך לעולמו בגיל 17 בתאונת דרכים. אוצרת: איה לוריא.
מריה סאלח מחאמיד: אנא הוּן
מריה סאלח מחאמיד, ללא כותרת, 2016
עבודתה של מריה סאלח מחאמיד, "אנא הוּן" (בעברית, "אני כאן"), מגוללת את קורותיה בשנה החולפת. הייתה זו שנה דרמטית במיוחד, שבמהלכה מצאה האמנית את עצמה בין חיים ומוות. הסיפור נפרש על מגילת בד לבנה, בשילוב דימויים וסמלים ובשפות רישום שונות. החל בהיענותה לפנייה מבית החולים הדסה בירושלים לתרום מח עצם מגופה לנער אלמוני; מעורבותה בתאונת דרכים קשה על כביש 6, שבה התנגשה במכוניתה משאית כבדה שהובילה עגלים לשחיטה; ועד לחתונתה עם בחיר ליבה. דמותה ארוכת השיער של האמנית וטביעות רגליה וידיה נראות בבירור על פני הבד המשמש מצע לעבודתה. כתמי הפחם מנכיחים את גופה, כמו גם את תנועתו בזמן פעולת הציור, כדיוקן עצמי בסטודיו. אוצרת: איה לוריא.
אליסון צוקרמן: ליצור מענן
אליסון צוקרמן, Abduction 2019
אליסון צוקרמן, אמנית ניו-יורקית צעירה, זכתה לכינוי "הדיג'יי של עולם האמנות". בציוריה היא מסמפלת רכיבים מיצירות עבר של התרבות המערבית, תמיד של אמנים גברים, ומייצרת מיקס משכבות של היסטוריה. היא מכליאה אמנים מודרניים עם אמנים מתולדות האמנות, לצד דימויים מתרבות הפופ והמדיה החברתית. בגוף העבודות החדש של צוקרמן הדגש הוא על ייצוגי נשים בסצינות אלימות. הנשים של צוקרמן גדולות איברים, פעורות עיניים ופה, מוחצנות וגרוטסקיות, פגיעות ופגומות, אך גם מועצמות וחזקות. וכמעט בכולן אפשר לזהות את תווי פניה של האמנית. אוצרת: תמי כץ-פרימן.
ורד אהרונוביץ': שעון הקוקייה
המשפחה וביתה ניצבים במרכז תערוכת היחיד של ורד אהרונוביץ', המזמנת חווית ביקור מציצנית ומטרידה. אהרונוביץ' משלבת בעבודתה פסלים המתבססים על דמותה כילדה צעירה ועל בני משפחתה, כולם עוסקים בסצנות אינטימיות בין הכתלים. הבית שיצרה מתפקד כשעון גדול. מדי רבע שעה יוצאת מהדלת, על סרט נע, תהלוכה גרוטסקית והזויה של בני המשפחה, שתכליתה לרוקן את האשפה שנאגרה בבית. שאיפת בני המשפחה לכונן בבית סדר וניקיון נידונה לכישלון, שכן עד מהרה, השיירה מכניסה את האשפה חזרה לפנים הבית - זאת כאלגוריה מוסרית לחוסר היכולת בסופו של דבר לחיות את ההווה במלואו. אוצרת: איה לוריא.
נטליה זורבובה: דְיֶּבוֹצְ'קִי
בתערוכה "דְיֶּבוֹצְ'קִי" (ברוסית, "בנות") פותחת נטליה זורבובה את ביתה ומזמינה את המבט הבוחן של עיניים זרות. כך היא פותחת צוהר אל חוויות של אישה מהגרת החיה במרחב הישראלי. מהגרת דוברת רוסית נדרשת להתמודדות יומיומית מאומצת במרחב הציבורי. זהו משא ומתן מתמשך על זהות ושייכות, תוך ניסיונות לפענח את קודי ההתנהלות החברתית של הקבוצה הוותיקה, בשילוב עם מאבק נוסף פנימי - היותר אם חד הורית למתבגרת הגדלה בישראל. אוצרת: איה לוריא, טקסט: לנה רוסובסקי.
ציבי גבע: הרעש השביר
ציבי גבע מציג מיצב גדול-ממדים, שחלקיו השונים יוצרים יחד חלל שלם. כל האלמנטים מתבססים על ארסנל הדימויים שגיבש גבע לאורך שנות יצירתו: ציורי כאפיה, בלטות, סורגים, תריסים, קירות הבנויים מאבן טבעית, צמיגי מכוניות וכתובות גרפיטי מרוססות. באמצעות קולאז' הוא מביע רעיונות הקשורים לתולדות האמנות, לחיים בארץ, לתרבויות מזרח ומערב, לפוליטיקה, לחברה ולביוגרפיה האישית של האמן. אוצרת: איה לוריא.
חנה לוי: הפנים שלי
התערוכה "הפנים שלי" מבקשת להפנות מבט אל הדמות הנשית ביצירתה של חנה לוי מנקודת הזמן העכשווית. לוי הרבתה לצייר דימויי נשים ודיוקנאות עצמיים, תוך חקירה של גוף הציור ושל הגוף הנשי גם יחד, ובשילוב של חומרים וטכניקות: גיר, פסטל, אקוורל וחול. העבודות מציפות תכנים נשיים מושתקים, ערעור על מודל היופי, עיסוק בזקנה ובלייה של הגוף. אוצרת: רותי חינסקי־אמיתי.
"זמן דיוקן: 1". פתיחה: 21.9.2019 - נעילה: 25.1.2020, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
לפנייה לכתב/ת 
