"כשאתה מפיץ מסר שאנשים רוצים לשמוע זו לא אמנות"
גזענות, סקסיזם ופוליטיקת זהויות שלא עומדת בכללי התקינות הפוליטית - "פנים רבות לאמת", דרמת המתח של ג'וליוס אונה מסרבת לרצות את הצופים. בריאיון מסביר הבמאי שנולד בניגריה למה הסרט נחשב לפרובוקטיבי ומה הקשר של כל זה לצבע העור שלו, "כשמנסים להיות כנים מגיעים למקומות מפחידים"
"פנים רבות לאמת" (Luce) הוא עיבוד של אונה למחזה מאת ג'יי.סי. לי והוא הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס האחרון. בסרט משתתפים נעמי ווטס, טים רות', אוקטביה ספנסר והכישרון העולה קלווין האריסון ג'וניור המגלם את הדמות הראשית לוס - נער אריתראי שאומץ בגיל צעיר על ידי הורים חשוכי ילדים (ווטס ורות'). עם כל האהבה שהרעיפו עליו לאורך השנים, לוס הצליח להתגבר על הטראומות שספג כילד חייל במולדתו והפך לסיפור הצלחה אמריקני כתלמיד מצטיין בתיכון. כשהמורה שלו גברת ווילסון (ספנסר) נחשפת לחיבור נפיץ שכתב וחושדת בשאיפה שלו לממש את הרעיונות הרדיקלים שבו במסגרת בית הספר, היא פונה להורים ומשם נשאבת למאבק מוחות טעון, ונתון למניפולציות ערמומיות שניזונות מפוליטיקת הזהויות של הדמויות, ושלנו הצופים.
על פניו מדובר במותחן פסיכולוגי עם עלילה שמותירה אותך באי ודאות, אבל מתחת לפני השטח, מטען הגזע קיים ומורגש. "רצינו להיות כנים עם הנושאים שהסיפור נוגע בהם כשקראתי את המחזה המבריק של ג'יי.סי. ידעתי שאני רוצה להפוך אותו לסרט, ומה שאהבתי זה שהוא שואל שאלות של זהות. המטרה אף פעם לא הייתה לעורר פרובוקציה, אלא להיות אמיתי. ואני חושב שזה משהו שגורם להלם, זה פרובוקטיבי".
"אנחנו יוצרים מתחת למטריה של קולנוע שעוסק בזהות, בין אם מדובר בזהות גזעית, מעמדית או מגדרית. הכוח שדחף אותנו תמיד היה איך נוכל להיות אמיתיים בכל הנוגע למיהם האנשים הללו ומה מניע אותם - האידיאולוגיה שלהם, האמונות, העוצמה והפריבילגיות שלהם. מהחקירה הזו מגיעים למקומות מפחידים. זה מה שקורה כשמנסים להיות כנים".
זהו סרט הקולנוע הראשון בו לי מעורב ככותב והוא מודה שהטיפול שלו בזהויות שואף להיות מורכב יותר מהתבניות המוכרות שהחברה מכתיבה בשיח של פוליטיקת הזהויות. "לפעמים אנחנו מדברים על זהות כמשחק סכום אפס. אבל מהניסיון שלי זה לא נכון, מדובר במגוון של שכבות. לפעמים הן מנוגדות אחת לשנייה ולכן מלכתחילה רצינו ליצור סרט שמשקף במדויק עד כמה מסובכות כל הסוגיות הללו. זה דבר אחד להגיד גזענות זה רע, סקסיזם זה רע - כולנו יכולים להסכים עם זה. אבל מה זה אומר מתחת לפני השטח, ואיך זה בא לידי ביטוי בקרב אנשים שונים ומבני כוח שונים, זה הרבה יותר מסובך".
ייתכן שיש אנשים שיראו את הסרט כשערורייתי כי הוא חותר תחת השיח הציבורי הקשיח של פוליטיקת הזהויות.
"אני חושב שהסיבה שהסרט נתפס כפרובוקטיבי היא שאנחנו לא מציעים פתרון, כי פשוט אין לנו אחד כזה. אני חושב שזה יהיה לא אמין לסיים את הסיפור עם קשת בענן כי זה בגדר הצעה שניתן להגיע לפתרון ואני לא חושב שיש כזה בנמצא. כמו כן, זה דורש מהקהל לפענח, להתבונן פנימה ולשאול למה הייתי בעד דמות אחת ולא בעד הדמות השנייה ואז להחליף עמדה. צריך לחשוב מעבר לדחפים שלנו וזו הדרך היחידה למצוא פתרון לסוגיות הללו".
"התרבות משטיחה את השיח, והעבודה שלנו כמספרי סיפורים היא להציע זוויות מנוגדות לכך, להציע הזדמנות שלא מתחברת לגרסה השטוחה של השיח והדינמיקה שמאחוריו", מוסיף אונה, "זה אומר שתנאי השטח יותר קשים ופתלתלים אבל אני מקווה שהיעד הסופי שאליו אתה מגיע הוא הרבה יותר מתגמל ומעניין. אבל זה לא קל, במיוחד היום בעידן הפוסט-אמת כשכולם מהלכים בציבור עם מגפון. זה מקום שבו אם יש לך פלטפורמה להתבטא ואתה יכול להפיץ את הדעות שלך, זה מספיק. מה שניסינו לעשות זה לא לגרום לאנשים להרגיש שאנחנו מאשימים אותם, אלא לעורר שיחה ולעודד אנשים לצאת מהעמדה שבה הם חושבים שהם נמצאים. זה לא הכי נעים, וחווינו את זה על בשרנו. אבל זו נקודת הפתיחה הכי טובה לצאת מהשיח הרגיל".
במהלך הסרט הדמויות מתלבטות, מהרהרות בשאלות מוסריות, ואז משנות את דעתן. המצפון הגמיש מסמן בכל רגע לכיוון אחר. אחת מהחוויות המאתגרות והמתגמלות שעולות כשמהלך הצפייה ב"פנים רבות לאמת" היא לזהות עד כמה צבע העור משמעותי בכל הפקעת הערכית הזאת. ניסוי מחשבתי מומלץ שאפשר וכדאי לערוך הוא לשאול את עצמך האם יחסי לדמות נובע בין השאר מכך שהיא בעלת עור כהה, ואיך הייתה משתנה ההזדהות שלי איתה לו הייתה לבנה. "צבע העור זה חלק מהדמות. זה סיפור אחר אם גברת ווילסון הייתה אישה לבנה", אומר המחזאי לי. ואכן כשהיא מאשימה את לוס התמים למראה בכוונות ההרסניות שלו, טבעי לתמוך בה מכיוון שהיא כמוהו כהת עור, מה שעלול היה להשתנות לחלוטין לו הייתה דמותה לבנה, ולכן פריבילגית.
"כשאתה עושה סרט על גזע בארצות הברית, יש נטייה להתבונן על הדברים מנקודת מבט פריבילגית לבנה או מנקודת מבט של שחורים מקופחים, ומה שאני אהבתי בכך ששתי הדמויות הללו שחורות זה שהן מושפעות כמו כולנו מתבניות חשיבה בסיסיות", מסביר אונה, "כאישה שחורה גב' ווילסון הייתה חלק מתנועת זכויות האדם בשנות ה-60, והיא מחזיקה בגישה פוליטית שתובעת ממך להיות אזרח הגון. לוס לעומת זאת מגיע מעבר טראומטי, אבל הוא לא צאצא של עבדים. הוא מגיע לארצות הברית, מאומץ על ידי משפחה לבנה ונהנה מהפריבילגיות שלה. הוא נציג של דור הרשתות החברתיות והטכנולוגיה והוא מרגיש חובה עצמית למקם את עצמו".
אתה מדבר על פערים בין הדורות, בתוך המסגרת הקשיחה שהחברה האמריקנית כופה על הקהילה השחורה.
"יש פה דיאלוג אמיתי בין שני אנשים שחורים שמייצגים דורות שונים של מורשת שחורה. אני אוהב שזה מגיע לשיא שלא סובב סביב הסטריאוטיפ בעיניים של צופים לבנים, והרצון להתיר את הסיבוך הזה, אפשר לראות את המורכבות הזו אפילו בין דמויות באותו צבע עור. מה שאומר שלא כל השחורים אותו דבר, ממש כמו שלבנים הם לא אותו דבר. אתה אמור להגיע למדינה הזו ולהיות מי שתרצה ולהשיג מה שאתה שואף אליו. ואם אלו האידאלים של המדינה הזו, לוס שואל את עצמו למה הוא צריך להגביל את עצמו? למה הוא צריך למסגר את עצמו בהתאם לציפיות של אחרים?"
אונה נדרש לאותן השאלות כנער שנולד בניגריה, ונדד ביחד עם אביו הדיפלומט לארצות הברית שם גדל והתפתח. כאמן הוא נאבק בעצמו בציפיות של החברה והזהויות שהיא מנסה לכפות עליו לטובה ולרעה כאפריקני-אמריקני. בעוד שב"פנים רבות לאמת" הוא מבקש לחתור תחת התקינות הפוליטית שמגבילה אותו, הוא מודה כי לו היה לבן היה נתקל בהתנגדויות קשות יותר על הסרט. מצד שני, הוא מבהיר, ספק אם היה מסוגל ליצור דרמה מורכבת ומעמיקה כל כך לולא ניסיון חייו כמהגר אפריקני היה מזמן לו אתגרים דומים לזה של גיבור סרטו. "צריך ניסיון חיים כדי לספר את הסיפור הזה. והרעיון הזה שצריך להשתנות, ושצריך לחבוש מסכה זה משהו שאני מכיר באופן אישי כמהגר", אומר אונה.
"הדיאלוג בין לוס וגב' ווילסון זה דיאלוג שאני חי אותו בעצמי. עברתי לכאן מניגריה בגיל עשר, חייתי כמה וכמה זהויות כשחור, ונאלצתי לשים על עצמי אינספור מסכות, לאמץ את הפוליטיקה של המכובדות כדי לפרוח ובעיקר כדי לשרוד. כדי להכיר את זה ולהעריך את זה, אתה צריך לחוות את זה בחייך. למרות שאני לא חושב שבמאי לבן לא יכול ליצור סרטים מורכבים על הנושאים הללו, אבל 90 אחוז מהסרטים הללו שואפים להתרה סנטימנטלית ופתרון שמגיע מנקודת מבט של אשמה לבנה. אלו מקומות מאוד לא נוחים עבור לבנים להיות בהם. כדי להשתחרר מתחושת האשמה הזאת, הם לרוב יראו עד כמה זה עצוב ושובר לב ומקווים שאם נבכה ונחזיק ידיים נוכל להמשיך הלאה. אבל יש אנשים שאין להם את הפריבילגיה לעשות זאת ולהמשיך הלאה".
