עקידת בן-שטח: למות על מזבח האידיאולוגיה
חז"ל ביקשו להתמודד עם הענישה הנקמנית המובאת במקרא, וריככו אותה ככל שיכלו. אבל כשאידיאולוגים מתוכם לא ידעו מתי להתפשר, זה נגמר לא טוב. ערב הבחירות כדאי לקרוא על המחיר ששלמו בן-שטח ובן-טבאי , על חיים בלי ספקות
הדרך לגיהינום רצופה אידיאולוגיות ראויות
השבת נקיים סיור תלמודי במחוזות מוכרים ופוצעים, בשבילי נפשו של האידיאולוג הדבק בעקרונותיו עד מוות (בעיקר עד מותם של אחרים).
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שנים רבות לפני שבן שטח ובן טבאי היו רחובות ירושלמים מוכרים, הם היו צמד חכמים קדומים (מהמאה הראשונה לפני הספירה), שהמסורת מייחסת להם אחריות על עיצוב יסודותיה של התורה שבעל-פה. סיפורם המרתק של שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי שוזר אידיאולוגיה מרשימה עם התנהגות רצחנית. סיפורם של זוג החכמים, כפי שהוא מתואר במסורות התלמודיות, מעורר מחשבות על הסכנה בדבקות בלתי מתפשרת בעקרונות, גם כשהם נשגבים.
הולדת הכוונות הטובות
בספר דברים, בפרשת השבוע, רשומים חוקי עדות יסודיים (י"ט, ט"ו-י"ט): "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ... עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר. כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה... וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו, וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".
בתרגום לעברית בת ימינו: החוק הראשון קובע שעל מנת להרשיע אדם יש צורך לפחות בשני עדים. החוק השני מציע הגנה מפני השיטה המשפטית המקראית שמסתמכת באופן מלא על עדויות, וקובע עונש של מידה כנגד מידה לעדי שקר (שזממו לשקר).
מלחמת פרשנים מדממת
כאן מצטרפות לתמונה עדויות על מחלוקות שהתקיימו במאה הראשונה לפני הספירה, בדיני העדים הזוממים (עדים שנתנו עדות שקר מכוונת ומתואמת). על פי הכתוב בתורה יש לעשות לעד זומם "כאשר זמם לעשות לאחיו".
חכמי התורה שבעל-פה מעידים שהסיעה הצדוקית פירשה הנחיה זו באופן שנראה שעולה בקנה אחד עם הכוונה הפשוטה של הפסוקים. לשיטתם, אם בית הדין פגע באדם חף מפשע בגלל עדות רשע מכוונת (זוממת) - יש להעניש את העדים בעונש שזממו על הזולת. כך למשל, אם הם גרמו להריגתו של חף מפשע – יהרגו אותם.
הפסגות המוסריות של החכמים
בניגוד לעמדת הצדוקים, מיוחסת לראשוני חכמי התורה שבעל-פה עמדה משפטית רחוקה מהפשט וקרובה למוסר, ולפיה מענישים "עדים זוממים" רק אם נתפסו במצב שבו נגזר דינו של אדם לפי מזימתם, ועדיין לא בוצע העונש. כלומר, אם השקר שלהם התגלה לאחר שהוציאו להורג את האדם החף מפשע, הם לא יוצאו להורג. באותה מידה, אם הם התגלו בשלב מוקדם, במהלך הדיון המשפטי, לפני שנגמר דינו של הנאשם, גם אז הם לא יוצאו להורג.
ולמה זו פסגה מוסרית?
כיוון שנראה שמגמתם של ראשוני חכמי התורה שבעל-פה הייתה לצמצם ענישה נקמנית, ענישת "עין תחת עין". בניגוד לכך, החוק הצדוקי פותח את אפשרות הענישה הנקמנית החל מרגע ביצוע העונש המוטעה ועד עולם.
מערכת דיני הראיות והענישה שיצרו חכמי התורה שבעל-פה, כמעט לא מאפשרת לבצע ענישה גופנית, ובעיניי זו עמדה המעוררת כבוד רב. כמובן שהיא גם מייצרת אתגרים חדשים, משום השיא לא מציעה חלופת ענישה. כיוון שממילא לא היו ליהודים הזדמנויות רבות להתאמן במערכת משפט אוטונומית, הצהרת הכוונות חשובה יותר מההשלכות המעשיות.
כשאנשים טובים עושים מעשים רעים
פעם אחת נכנס יהודה בן טבאי לבית המדרש כשידיו מגואלות בדם ולבו מלא נחת עצמית. בגאווה הוא סיפר שזכה לקדש שם שמים ולקיים הלכות "עד זומם" כדעת החכמים ובניגוד לדעת הצדוקים. "התמזל מזלו" והוא תפס עד זומם לאחר שנגמר דינו של הנאשם - אבל לפני שהוציאו אותו להורג. בהתאם לדעת החכמים, ובניגוד לדעת הצדוקים, הוא גזר למוות את דינו של העד הזומם.
את שמחתו השבית חברו, שמעון בן שטח, שהתריס מולו: "מעלים עליך כאילו שפכת דם נקי", וזאת כיוון שמרוב התלהבות הרג בן טבאי עד זומם בודד, והתעלם מהחוק הקובע שעדים זוממים צרכים להיות כאלה שעדותם תתקבל, כלומר שני עדים.
הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים / הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה (י. עמיחי)
בהתלהבותו ליישם חשיבה משפטית נאורה, שנועדה לצמצם עונשי מוות - הוציא בן טבאי להורג אדם חף מפשע. צדק עמיחי: המקום שבו אנו צודקות הופך להיות מזבח לצדק המוחלט שלנו.
בן טבאי שכח את המטרה המוסרית, והתחיל לסגוד לנאורות של עצמו. הרצון להוכיח את צדקת דרכו אל מול הצדוקים, העביר את בן טבאי על דעתו, והפך שיטת משפט זהירה לחרב קטלנית. לאחר התוכחה קיבל על עצמו בן טבאי להורות הלכה רק בפיקוחו של שמעון בן שטח. ועוד מסופר עליו, ש"כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג", שהרג מתוך תחושת צדק מתנשאת ומזויפת.
"שמעון בן שטח היו ידיו חמומות"
השיא של הסיפור הזוגי - או אם נרצה, התהום שאליה מתדרדר המעשה - עדיין לפנינו. והפעם הגיבור הוא שמעון בן שטח. גם בסיפור זה נראה כי בני הזוג ההלכתי בן שטח-בן טבאי היו כה להוטים לבסס את עמדותיהם ההלכתיות, עד שנהיו עיוורים למוסר שבשמו ניהלו את מלחמותיהם.
הבינו הליצנים החכמים את נפשו של בן שטח וערכו לו מבחן אכזרי, מבחן שהצלחתו היא כשלונו (סנהדרין פרק ו', הלכה ג'):
"באה סיעת ליצנים ואמרו: הבו עצה, נעיד על בנו ונהרוג אותו. העידו עליו עדות שקר ונגמר דינו של הבן להריגה. כאשר נלקח הבן להוצאה להורג, העידו העדים על עצמם: עדי שקר אנחנו. רצה שמעון בן שטח להחזיר את בנו (מההוצאה להורג). אמר לו בנו: אבא, אם ביקשת לבוא תשועה על ידך - עשה אותי כאסקופה".
מאז ולעולם - עקידת יצחק
שמעון בן שטח - כן, זה שהוציא להורג ביום אחד שמונים מכשפות באשקלון - מוצא את עצמו בלב סערה משפחתית ומשפטית. בנו מואשם בחטא שעונשו מוות. עדות העדים התקבלה, דינו של הבן נגזר והוא מוצא להורג. קשה לחשוב על רגע הורי נורא מזה.
במהלך תהלוכת ההוצאה להורג מעידים הליצנים על עצמם שהיו עדי שקר. מבחינת הפרוצדורה המשפטית, בה מאמין ודבק בן שטח, אין אפשרות לקבל את העדות הזו והילד אמור להיות מוצא להורג. בכל זאת נשבר לבו של האב, והוא מבקש להחזיר את בנו ולהצילו. אלא שכאן מתערב הבן ואומר לאביו: אם ביקשת לבוא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה.
הבן יודע עד כמה להוט אביו לבסס את תורת המשפט שהוא יצר, והוא מתנדב להיעקד על מזבח הערכים ההומניים של אביו. והנה שוב אנו מגלות כי במוקדם של רבים מסיפורי המנהיגים הגדולים נמצאת עקידת בן.
מחמת שנאת הנשים
בגרסה מאוחרת של הסיפור, המובאת בפירוש רש"י (סנהדרין מד ע"ב), נאמר שהבן הוצא להורג בסופו של דבר. בגרסה זו גם נמסר שה"ליצנים" שארגנו את התעלול המשפטי האכזרי, היו קרובי המשפחות של שמונים המכשפות האשקלוניות ששמעון בן שטח הוציא להורג, והם החליטו לנקום את נקמת בנות משפחותיהן: "ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים".
מי שפועל מתוך שנאה ובניגוד לחוק ולמוסר בנקמנותו בנשים, נדחף לעמוד בפני אתגר חוקי-מוסרי בלתי אפשרי כשמדובר בבנו.
תחושת הצדק מסוכנת
היא מסמאת לב ועיניים, ובמקום שבו אנחנו צודקות יש להלך בספקנות רבה. אם האידיאולוגיה שלנו נתקלת בדם של "טובות" או "רעות" ,של מי שבעדנו או מי שנגדנו, זה אומר שהלכנו רחוק מדי.
אנחנו נמצאות ערב בחירות וזה זמן טוב לזכור בו ש"סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים / אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ" (י. עמיחי). הלוואי שנזכה לחיים של ספקות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"מי שעוקב וקורא את הכתבות של רוחמה, לא יכול שלא להבחין בתנודתיות ביחס לחז"ל. פעם דבריהם מוקצים בעיניה, וכשהיא צריכה לבסס את הרעיון המוצג, היא מגייסת אותם בתשבחות לדבריהם ופסיקתם. זה בדיוק הרגלם של הרבנים. היא מעתיקה את דפוס חשיבתם של אלה".
כך כתב בשבוע שעבר, בבית המדרש של הטוקבקים, מי שמכנה את עצמו "האדם החושב", ובסרטון אני מתייחסת לדבריו.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
