סיפור מושחת: עשור למותו של פטריק סוויזי
הוא הפך לאליל הנשים בזכות כישורי הריקוד, הלוק השרמנטי והסצנות הסקסיות, אבל נאבק בנטייה להרס עצמי שכללה אלכוהוליזם, קפיצות ממטוסים ופעלולים מסוכנים. פטריק סוויזי אולי חונך להיות אל אבל השדים הפנימיים שלו ניצחו אותו
בין אם התאהבתם בו ב"ריקוד מושחת", כשהוא הרים את ג'ניפר גריי על הידיים; ב"רוח רפאים", כשהוא הרס לדמי מור כד מחימר באחד הרגעים הסקסיים בקולנוע; ב"שומר הבארים", כשהוא הרביץ לכל גבר שהתנהג לא יפה לקלי לינץ'; או ב"נקודת פריצה", כשהוא היה שודד עם אג'נדה חברתית - פטריק סוויזי היה אליל בעיניי מיליוני צופים וצופות ברחבי העולם, והוא בכלל לא רצה להיות כזה.
"אמא חינכה אותו להיות אל"
החינוך הנוקשה נשא פירות וסוויזי גדל להיות רקדן בלט מצטיין בחסות אימו. אבל משום שגדל במקום בו גברים צעירים לא הולכים ללמוד בלט (אלא אם הם רוצים שיקראו להם "הומו" ברחוב) - הוא גם שיחק פוטבול, למד אומנויות לחימה, עבד בחווה והצטיין כבוקר עם חבל הלאסו. בכלל, סוויזי היה חייב להיות הכי טוב. "אמא חינכה אותו להיות אל, לא רק מצטיין", אומר אחיו הצעיר, דון, שחקן שחי את חייו בצילו הגדול של פטריק, ומודה בפה מלא: "הוא היה הכל בשביל אימי".
אימו גם הכניסה את אשתו לחייו. נימי, רקדנית מחוננת בעצמה, שהכירה את סוויזי כשהייתה בת 14 בלבד. שנים אחרי כן, הם עברו לגור בניו יורק וניסו להצליח כרקדנים - לו זה עבד. אחרי דשדוש בתפקידים שוליים, הוא גילם את דני זוקו בהפקת גריז בברודווי והשיג פרסומת בסגנון "שיגעון המוזיקה" ומשם הדרך לפסגה נסללה. תפקידו הראשון בקולנוע היה בסרט Skatetown, שלא ייזכר ברשימות הסרטים הטובים של המאה הקודמת, אך למרות שהסרט נחשב לכישלון בכל קנה מידה, סוויזי בתפקיד "אייס" משך תשומת לב, כשהצליח להיראות סקסי בעודו רוכב על גלגיליות.
ההזדמנות הבאה הגיעה בסרט "נערי הכרך" משנת 1983. סרטו של פרנסיס פורד קופולה, שמספר על שתי קבוצות צעירים יריבות, אומנם לא הפך להצלחה מסחררת בקופות, אך שינה את חייהם של השחקנים בו לעד והפך אותם לדור הבא של כוכבי הוליווד. מאט דילון, ראלף מאצ'יו (ששנה אחרי כן הפך לקראטה קיד), רוב לאו, אמיליו אסטבז, טום קרוז וסוויזי עצמו, הפכו בעזרת הבמאי האגדי לגדולים יותר מהסרט עצמו, ולשמות החמים בהוליווד. במקביל, סוויזי התקבל לסדרת הטלוויזיהThe Renegades ובמשך עונה אחת (שכללה שישה פרקים) גילם את התפקיד הראשי של בנדיט, מנהיג חבורת העבריינים הצעירים שיכולים לבחור בין כלא לעבודה עבור המשטרה.
שנה אחרי, סוויזי הופיע בתפקיד הראשי בסרט "שחר אדום", שמספר על תלמידי תיכון בעיירה אמריקנית שמצליחים להציל את הבית מחיילים רוסים. הוא שיתף שם פעולה עם חבריו ל"נערי הכרך" תומאס האוול ודארן דלטון, אך הייתה זו השחקנית ג'ניפר גריי ששינתה את חייו.
השניים לוהקו לסרט "ריקוד מושחת", הפקה צנועה שכתבה אלנור ברגסטיין ומבוססת על חוויותיה מחופשת קיץ בצעירותה. תחילה, מכרה ברגסטיין את הזכויות לסרט לאולפני MGM, אך ההנהלה התחלפה והם הקפיאו את ההפקה, שמראש לא נראתה מבטיחה למדי. מי ידע שנערה יהודייה בת 16 שהולכת למחנה קיץ ולומדת לרקוד, תהפוך לשלאגר של השנה?
ברגסטיין ניסתה למכור את התסריט לאולפנים אחרים ונדחתה על הסף פעם אחר פעם, עד שהגיעה ל-Vestron Pictures שדרשו לקצץ את התקציב בחצי, ל-5 מיליון דולר (בתקופה בה סרט ממוצע עלה 12 מיליון דולר). ג'ניפר גריי לוהקה ראשונה, היא הייתה שם חם בתעשייה אחרי שחר אדום ו"שמתי ברז למורה" שיצא שנה לפני כן - וגם לא הזיק שאביה הוא השחקן והרקדן זוכה האוסקר, ג'ואל גריי. סוויזי לוהק בהמשך והוא לא היה הבחירה הראשונה.
כשסיפרו לגריי שהם מביאים את סוויזי לאודישן, היא התרעמה. ב"אני פטריק סוויזי", מספרת השחקנית בכנות כי היחסים בינה ובין סוויזי לא היו טובים, בלשון המעטה. "חשבתי שהוא קרצייה והוא בטח חשב שאני קרצייה", היא אומרת. "היו לנו בעיות אבל לא דיברנו עליהן. כשאמרו לי שליהקו אותו אמרתי 'לא הוא, לא הוא, לא הוא, כרגע סיימתי לצלם סרט איתו'". אבל אחרי האודישן המשותף, לא היה אפשר להכחיש את הכימיה ביניהם.
"ריקוד מושחת" הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע של קאן והפך להצלחה מסחררת, עם רווחים של 214 מיליון דולר. הסרט שבר שיא והיה לראשון שמכר יותר ממיליון עותקי וידאו לצפייה ביתית. פסקול הסרט הגיע למעמד של מולטי פלטינום ושיר הנושא של הסרט זכה בפרס האוסקר, גלובוס הזהב וגראמי.
סוויזי הפך בן לילה לכוכב בלתי מעורער: בתי הקולנוע התפוצצו מנשים שבאו לראות את הסרט פעם אחר פעם (כמו "מועדון המאה" - נשים שצפו בסרט בקולנוע יותר ממאה פעם), המעריצות הגיעו לכל אירוע חתימות שלו (באירוע אחד נמכרו 25 אלף עותקים חתומים תוך שעות בודדות), והוא הפך למרואיין הכי מבוקש בכל ערוצי הטלוויזיה, כולל הזרים. אבל הריאיון הזכור ביותר, היה זה שהעניק לברברה וולטרס בחווה שלו מחוץ ללוס אנג'לס.
הריאיון של פטריק סוויזי לברברה וולטרס
סוויזי ונימי גרו בחווה ענקית מחוץ להוליווד שם גידלו סוסים, כלבים ואפילו טווסים, ובעיקר חיו חיים דומים לאלו שהכירו בילדותם שביוסטון. כשהמראיינת המנוסה הגיעה, היא התחילה עם השאלות הקלות: על הקריירה, על הזוגיות, על חייו כרקדן בלט שספג בריונות בילדותו ואפילו על הרגעים הקשים לאחר ששבר את הברך, אירוע ששינה לחלוטין את מהלך חייו. סוויזי ענה בנונשלנטיות והקסים אותה כמו שרק הוא יודע. ואז היא שלפה את השאלה על אביו המנוח, והשחקן נתפס לא מוכן. הוא התחיל לדמוע, חיפש כוס מים, ולבסוף ענה בקול חנוק: "אהבתי את האיש הזה". וולטרס לחצה עוד קצת וסוויזי המשיך: "'עשיתי את זה' אחרי שאבי מת", אמר והתייחס להצלחה שלו. "התשוקה שלי... רציתי לגרום לו להתגאות בי עד שאמות".
אביו של סוויזי נפטר בגיל 57 מהתקף לב פתאומי בשנת 1982, רגע לפני הפריצה הגדולה של בנו. סוויזי היה באדי הקטן ואביו היה באדי הגדול, והשחקן מצביע עליו כעל הדמות שהשפיעה על חייו יותר מכל, והוא עיצב אותם בצילו. החווה, הסוסים, החיים הפשוטים. סוויזי אפילו אמר שחלום חייו היה לקנות חווה ושאביו ינהל אותה. המוות של אביו היה אחד הטריגרים לתחילתו של מנגנון ההרס העצמי שהיה טבוע בסוויזי - והתפרץ לאחר שאחותו הבכורה ויקי התאבדה ב-1994 - כששתה את עצמו למוות ועישן סיגריות בכמות סיטונאית. הוא סיפר פעם כי הוא יכול להגיע ל-60 סיגריות ביום.
הבחור שלא פחד לספוג
אותו מנגנון הרס עצמי הפציע גם בצילומי הסרט "שומר הבארים" משנת 1989 בו גילם את דלטון, מאבטח בבר שמבלה את רוב זמנו כשהוא מרביץ לשיכורים. הקולגה שלו בסרט, מרשל טיג, בעצמו חייל ואלוף היאבקות במשקל כבד של נאט"ו, מספר כי כששמע שסוויזי מגיע לגלם את שומר הברים, הוא גיחך. בכל זאת, כולם ידעו על הרקע שלו כרקדן בלט. זה עבר לו מהר מאוד. סצנות הקרב בין השניים לא היו מבויימות והשניים פשוט נלחמו. סוויזי פתח לטיג את ארובת העין בבעיטה והדם שרואים בסרט הוא לא צבע או קטשופ. בתמורה, טיג הטיח בול עץ בצלעות של סוויזי וסדק לו שתי צלעות. ואז הם צילמו את הסצנה פעם נוספת.
"לא משנה כמה חבולים היינו", נזכר טיג. "התאהבתי בבחור שלא פחד לספוג". והוא לא היה הגבר היחיד שהתאהב בו. הקסם של סוויזי עבד על נשים וגברים כאחד. הן ראו בו את הגבר השרמנטי שמציל אותן ("אף אחד לא שם את בייבי בפינה") והם ראו בו את גבר שאפשר ללכת איתו מכות ואז לשתות בירה.
ההחלטה לגלם דמות של גבר קשוח מיד אחרי הדמות של ג'וני קאסל ב"ריקוד מושחת" לא הייתה מקרית. סוויזי ניסה לנפץ את התדמית שלו כל הזמן. הוא לא רצה להיתפס כגבר הכי סקסי בעולם - הוא רצה להיות שחקן. "בחנתי את הקריירה שלי מתוך צורך פנימי ולא מתוך צורכי הקריירה", אמר בשעתו בריאיון. "הגיעו אליי המון הצעות לכל מיני סרטים, אבל התקשיתי למצוא משהו שיתאים למה שרציתי בתוכי".
את הסרטים הבאים שלו הוא בחר באותה צורה בדיוק. תחילה הגיע "רוח רפאים" (1990), בו גילם גבר מאוהב שנרצח ועדיין מנסה להגן על אשתו, ואז "נקודת פריצה (1991), בו גילם מנהיג כנופיית גולשים/שודדי בנק. אם ב"רוח רפאים", הסצנה בה יצר עם דמי מור שגילמה את אשתו, את הכד מחימר, חירמנה מיליוני נשים ברחבי העולם (ושמישהו יבדוק מה היה אחוז ההרשמה לחוגי קדרות באותה שנה), תפקידו כבודהי הגולש ששודד בנקים כדי לנצח את "השיטה", גרם לגברים בכל העולם לרצות להיות חברים שלו - גם על הסט.
סוויזי היה מסוג השחקנים שרוצים לעשות את כל הפעלולים שלהם לבד. ב"נקודת פריצה" הוא קפץ לראשונה ממטוס ועשה צניחה חופשית, התאהב, ורצה לעשות את זה שוב ושוב בצילומים. אך הביטוח של האולפנים לא אישר. אז הוא סיים לצלם את כל הסצנות בהשתתפותו בסרט, סגר את המחוייבויות שלו להפקה, ואז צילם מחדש את כל סצנות האקשן, לרבות הקפיצה מהמטוס. האולפנים, שראו שהגירסה שלו טובה לעין ערוך מהגירסה של הפעלולן, נאלצו להחליף את כל הסצנות באלו של סוויזי.
אלא שהמחיר הפיזי היה גדול מנשוא וסוויזי התדרדר. גופנית ונפשית. זה הגיע לשיא בשנת 1994, כשאחותו הגדולה ויקי התאבדה באמצעות מנת יתר. לכאורה, זה היה אמור להיות השעון המעורר של סוויזי, אך בפועל, האובדן דחף אותו עוד יותר אל הקצה.
הסרטים הבאים שלו לא הצליחו לגרד את הפסגות אליהן הגיע בעבר. "עיר של אושר", Tall Tale, Father Hood ואפילו "קאדילק של סופשבוע", בו גילם דראג קווין בשם וידה, לא הצליחו בקופות, וגם אם הוא זכה להערכה על תפקידיו, סוויזי לא היה רגיל להתמודד עם כישלון והוא חזר לשתות. והרבה.
נימי, שלא הסכימה לראות את האיש שהיא אוהבת הורס את עצמו, עזבה את הבית. "אם הייתי נשארת זה היה הורג אותי, אבל גם כשעזבתי זה הרג אותי", אמרה. לשניים לא היו ילדים (היא עברה הפלה כואבת וסוויזי לא רצה לאמץ), ובחלוף כמה חודשים ולאחר שקיבלו עזרה מקצועית - השניים חזרו זה לזו, היחסים שבו לתקנם וסוויזי לא נגע יותר בטיפה המרה. למרות זאת, הקריירה המקצועית שלו דשדשה ואף אחד מתפקידיו הבאים לא הפך לאייקוני. הוא השתתף בסרטים מוכרים יותר ("לולו לנצח", דוני דארקו") ומוכרים פחות ("הדרקון הירוק", "להתעורר ברינו") ואפילו ניסה לחזור למקורות עם "לילות הוואנה", סרט ההמשך (המאוד לא מצליח) של "ריקוד מושחת". אף אחד מהם לא הותיר חותם בקרב הצופים. ובסוף דצמבר 2007, סוויזי אובחן כסובל מסרטן הלבלב.
הרופאים נתנו לו חודשים ספורים לחיות, אך בהיותו לוחם, סוויזי לא קיבל את רוע הגזירה. כשהוא מטופל בכימותרפיה, לאחר שאיבד עשרות קילוגרמים ממשקלו, סוויזי קיבל את התפקיד הראשי בסדרה "החיה", ותיעל לדמותו של הסוכן הסמוי לשעבר צ'ארלס ברקר - פחד, כעס, וכאב. כל הרגשות שהמחלה עוררה בו.
הריאיון האחרון של סוויזי לברברה וולטרס
הסדרה עלתה בינואר 2009, ובאותו חודש העניק סוויזי לברברה וולטרס עוד ריאיון אחד אחרון. היא שאלה אותו עוד כמה זמן נותר לו, והוא ענה שאם זה היה תלוי בצהובונים, הוא היה מת מזמן, אבל מבחינתו, הוא מתכוון להישאר עוד הרבה זמן. "עברתי את השלב הקודם, עברתי את השלב הזה, תמשיכו לזרוק עליי דברים", אמר לוולטרס והוסיף: "אני מחכה שימצאו תרופה, אני מתכוון לרכב על הסוס שוב".
תשעה חודשים אחרי כן, בספטמבר 2009, סוויזי הלך לעולמו. "מה היית רוצה שיידעו עליך?", שאלה אותו וולטרס באותו ריאיון ראשון בחווה. "שאני שחקן טוב", אמר. "שצריך להכיר בי, שדרך העבודה שלי אני יכול לתת לצופים משהו שיאיר את חייהם לרגע או ייתן להם השראה או יגרום להם לאהוב את מי שהם ולהרגיש טוב ביחס לעצמם". הוא חשב לעוד רגע והוסיף: "ושאני יודע לנענע את הישבן". הוא בהחלט ידע.
