אברה עדיין בעזה: "5 שנים של שבי, 5 שנים של געגועים"
המונולוג המרגש של אחיו של אברה מנגיסטו: הילדות הקשה באתיופיה, המוות של האח, ההודעה שאברה חצה את הגבול לעזה, רגע הבשורה להורים וחמש השנים שעברו מאז. נאומו של האח אילן בעצרת בת"א: "מהשרים שמענו מילים יפות, אבל לא ראינו שום תוצאות"
המונולוג המרגש של אחיו של הנעדר בעזה: בעצרת לציון יום השנה החמישי של אברה מנגיסטו בשבי חמאס, שנערכה אמש (יום א') ברחבת מוזיאון תל אביב, נאם אחיו אילן וסיפר באריכות על האח שהשתנה לאחר מות אחיהם, על רגע ההודעה כי אברה חצה את הגבול לעזה ועל חוסר ההתגייסות לדבריו של השרים להחזרתו הביתה.
"היום ימלאו חמש שנים לשבי, חמש שנים של געגועים ודאגה למצבו, חמש שנים שהמשפחה לא יודעת מה איתו", אמר אילן מנגיסטו. "חמש שנים שהמשפחה מנסה להשיב אותו הביתה ולצערי זה עדיין לא מצליח. להורים המעמד הזה מאוד קשה, הוא מחזיר אותם לחוסר האונים. למרות שעברו חמש שנים עדיין רבים בציבור הרחב לא מכירים מי זה אברה, לא מכירים את הסיפור האמיתי, מה עמד מאחורי המעשה הטרגי שהוא עשה.
"המשפחה עלתה לארץ במבצע שלמה ב-1991, אברה עלה איתנו לארץ כשהיה בן חמש, ילד קטן ומתוק. אנחנו משפחה ברוכת ילדים. שלושה אחים, שלוש אחיות. אברה היה מאוד קשור לאח שלנו מיכאל, שהיה גדול מאברה בשנתיים. מיכאל היה האח הגדול והרציני בבית. הוא שירת בגולני, סיים בהצטיינות. אברה ראה בו תמיד מודל לחיקוי ותמיד שאף להיות כמו מיכאל. לצערי ב-2012 מיכאל חלה ואחרי שבועיים נפטר. זו הייתה אבידה קשה למשפחה, אבל מי שלא יכול היה להשלים עם המוות ולא רצה לקבל את זה היה אברה.
"כבר בשבעה הוא החל להסתגר, ולצערי המצב הנפשי שלו הלך והידרדר, עד שנאלצנו לאשפז אותו. אבל לצערי אחרי שבעה ימים הוא שוחרר להמשך נטילת תרופות. בינתיים, הכאב הנפשי שלו רק הלך והידרדר והמצב שלו החמיר. זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה. הוא תמיד היה עם שמחת חיים, האיר את הבית, וגם הפירוש של אברה באמהרית זה אור.
"שאלתי את אמא למה קראת לאברה אור, והיא אמרה לי שאחרי שילדה אותו באתיופיה המצב הכלכלי בבית היה מאוד קשה. היא חששה איך תגדל אותו ואותנו, ואז - היא מספרת - משמיים הגיע הדוד שלא ראתה הרבה שנים ולפני שהוא עזב השאיר סכום כסף שמשנה את כל המצב בבית.
"לצערי פטירתו של אח שלנו השפיעה עליו, ויום אחד - כשהייתי בעבודה - מתקשרים אליי מהשב"כ. 'שלום אילן, יש עניין ביטחוני, רצינו להיפגש איתך'. בהתחלה חשבנו שמדובר בי. התחלתי להריץ בראש מה כבר עשיתי שגרם לשב"כ להתקשר אלי. אמרתי להם 'אני בעבודה, אם תרצו תגיעו'. שני אנשי שב"כ הגיעו, נכנסנו לאחד המשרדים, ושם בהתחלה הרגיעו אותי במרכאות ואמרו לי 'לא מדובר בך'. "ואז שואלים - 'מתי ראית את אחיך אברה לאחרונה'. אמרתי להם - לפני שבועיים, כשהלכתי לבקר את אמא.
"ואחד מהם אומר לי - 'תשמע, אני לא יודע איך להגיד לך את זה אבל אחיך אברה חצה את הגבול לעזה'. אני אומר לו: 'אתה בטוח שזה אברה?' אומר לי: 'כן, אברה מנגיסטו'. אני, מההלם שהיה לי באותו רגע לשמוע דבר כזה, הדבר הראשון שעשיתי זה האשמתי את אברה. אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, לא מצאת איפה ללכת, דווקא לעזה. אבל היום אני יודע שאדם שנמצא במצב נפשי שברירי לא מודע לסכנות שנכנס אליהן. אז אני לא יכול לשפוט אותו.
"אנשי השב"כ גם ביקשו ממני שבגלל שההורים לא דוברי עברית, אני אעדכן אותם. ריבונו של עולם, איך אגיד לאבא ואמא שהילד שלהם בסכנת חיים? ואז פשוט הגעתי לבית והתחלתי לדבר איתם על הערבים ועל עזה שהם לא כל כך אנשים רעים והם שותים קפה משפחתי כמונו. ככה ניסיתי לרכך את המכה. ואמרתי לאמא: 'אפשר להפסיק לחפש את אברה כי הוא חצה את הגבול לעזה'. לא אשכח שאמא פשוט הרימה את הידיים לשמיים וכמעט התעלפה".
"במשך עשרה חודשים היה צו איסור פרסום על כל הפרשה. לא ידענו איך להתנהל והאמנו שכן, המדינה באמת תערב כל מיני גורמים. ראינו שהזמן עובר ואין שום עדכון, והבנו שהשתיקה של המשפחה זו גזירת מוות על אברה. מאז המאבק של המשפחה התחיל. מאבק לא פשוט בכלל. מאבק יומיומי.
"לשמחתי יש מאות אנשים טובים שעושים ימים ולילות על חשבון הכסף והזמן והמשפחה שלהם והם הבינו שיש פה חיי אדם. אבל ממקבלי החלטות ומהשרים, חוץ ממילים יפות, לא ראינו תוצאות. אין שום שר או ח"כ שלקח את הנושא האנושי הזה ושם על סדר היום הציבורי".
העצרת שבה נאם אחיו של אברה מנגיסטו התקיימה ברחבת מוזיאון תל אביב תחת הכותרת "הנוער מתאחד למען אברה". פרט לבני המשפחה השתתפו בה תנועות הנוער, ארגוני נוער וגופים נוספים. בין היתר השתתפו בה עשרות חניכים ומדריכים מתנועת הנוער העובד והלומד.
יעקב קסה, רכז מתנועת הנוער העובד והלומד וממארגני האירוע, אמר: "אני לא יודע מה הפתרון שיחזיר את אברה הביתה, אני לא איש אסטרטגיה, לא פוליטיקאי או מדינאי. אבל אני כן יודע להגיד בביטחון - הסיפור של אברה הוא סיפור כואב ועצוב, היום מי שמספר אותו הוא בעיקר הקהילה האתיופית, ואנחנו מתייצבים היום חניכים ומדריכים מתנועות הנוער, מכל הצבעים, מכל המוצאים והעדות, כדי להגיד - הכאב של המשפחה הוא הכאב של כולנו".
לפנייה לכתב/ת 
