מערכת הבחילות

(צילום: ערן גרנות)

לא האדישות היא הבעיה, אלא הגועל. כמו חברה מוכה, כבר התרגלנו. התרגלנו לרעיון המטומטם ללכת שוב לקלפי כי הכוכבים לא הסתדרו לבנימין נתניהו ולאביגדור ליברמן. התרגלנו לפהק מול חשיפת עוד ועוד תמלילים על סיגרים, שמפניות, עסקאות אפלות או ידיעות מושחתות. התרגלנו שאף אחד לא באמת מתכוון למה שהוא אומר.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

אבל כל ההרגלים המגונים האלו, השעמום, האדישות, גלגול העיניים - הם החלק הקל. החלק הקשה באמת זו תחושת הקבס. לא שעד כה בחירות היו עניין לאניני טעם, אבל בכל זאת הייתה בנו המסוגלות הנפשית והבגרות הנדרשת ללכת ולמלא את חובתנו האזרחית. להצביע למי שמשקף באופן הכי פחות גרוע את עמדתנו זו חתיכת משימה, ואיכשהו הממלכתיות אחזה בנו בכניסה לקלפי. אחרי ההצבעה קבענו למנגל עם חברים וחיכינו למטס למרות שזה לא יום העצמאות כי למרות הכול ועם הכול - תחושת הממלכתיות יצרה גם מחויבות. ואז ראינו מדגמים וצהלנו או קיללנו, וגם זה היה חלק ממסורת החג. אבל הפעם לא.

הפעם, על מזבח הבחירות, נשחטו כל הפרות כולן: גייסו את אלוהים ופירקו לו את הצורה, צרחו הדתה וצרחו החלנה, המציאו מצלמות רק בשביל להפחיד ציבורים מסוימים או אולי בכלל להפחיד יועמ"ש מסוים, או סתם בשביל שנדבר על מה שנוח להם שנדבר עליו. ארגנו קמפיינים שמשחירים ציבורים שלמים - רבנים הם השטן, להט"בים הם סוטים, ערבים הם צרעת, ובית המשפט הוא מוסד שצריך לפרק.

ואם גם לכם אין למי להצביע אבל לא נעים לכם מהילדים, תמיד אפשר לאמץ את הטקטיקה המתבקשת והפעם להצביע לדמות האהובה עליכם מארץ נהדרת.

• חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"