מדהים שסרט ישראלי כל כך קטן הגיע לטורונטו
סגנון הצילום שלו מזכיר סרטי דוקו והשם האקזוטי מתעתע, אבל "אפריקה" של אורן גרנר הוא סרט רגיש, אינטימי וקטן על אדם מבוגר. אביו של הבמאי מגלם את הגיבור, אבל זה יכול להיות אבא של כל אחד מאתנו
במשך שנים הוליווד לימדה אותנו ליהנות מסרטים דלי תקציב המתרחשים בלוקיישן אחד, בהשתתפות ארבעה-חמישה שחקנים, ומצולמים כחומרי ארכיון משפחתיים. פאונד פוטג' קראו לטרנד הקולנועי הזה שהלך וצבר תאוצה תחת ז'אנר האימה, לא מעט בזכות אורן פלי הישראלי וסדרת "פעילות על טבעית" שייסד, עד שדעך לו וכמעט ונעלם מעולמנו.
ובכן אורן גרנר הוא לא אורן פלי, וסרטו "אפריקה" שהוקרן בפסטיבל טורונטו הוא הכל חוץ מזוועתון מצמית לב. אבל יש בו את הצנעה, החסכנות, וסגנון של תיעוד עצמי מתוך המרחב האישי. למרות השם היומרני והאקזוטי, "אפריקה" היא דוקו-דרמה אינטימית מתוסרטת על משפחה ישראלית טיפוסית.
גרנר בן ה-35 סומן כהבטחה גדולה עם קבלת סרט הסטודנטים שלו "גרינלנד" לפסטיבל סאנדנס ב-2015, ולפני שנה הוא גם התקבל לתחרות הסרטים הקצרים בקאן עם "גבריאל" שצולם בצרפת. לפסטיבל טורונטו הוא הגיע עם "אפריקה", סרטו הארוך הראשון שהופק ברובו במימון עצמי, והוא בעצם המשך מורחב ל"גרינלנד". עד כמה מורחב? אם פרויקט הגמר שלו במנשר צולם כל כולו בבית הוריו במושב נירית שבשרון, הרי שב"אפריקה" גרנר יוצא לצילומי חוץ ברחבי היישוב הקהילתי שעל הקו הירוק. ב"גרינלנד" השתתפו כשחקנים הוא עצמו, אבא מאיר, אמא מאיה והכלבה צילה, ואילו בסרט הארוך אחותו הדס וילדיה מצטרפת לקאסט וגם כמה שכנים. הפקה יומרנית, אין ספק.
דיווחים נוספים מפסטיבל טורונטו:
החבר הדמיוני היטלר: כמה צחקנו בסרט הזה
"ימים נוראים": להיכנס לראש המוסת של יגאל עמיר
הג'וקר, היטלר ונטלי פורטמן בחלל: הסרטים שנדבר עליהם השנה
הבדל נוסף ומהותי אף יותר בין שני הסרטים: ב"גרינלנד" גרנר פשפש בעיקר בפופיק של עצמו ודמותו מילאה את המסך לאורך רוב 18 דקות הסרט, וב"אפריקה", למעט סצנה קצרה, הוא נשאר מאחורי המצלמה ומתרכז בדמותו של אביו מאיר, שהוא אמנם אביו מהמציאות, אבל יכול להיות אבא של כל אחד מאתנו. אין פה פעילות על טבעית, אלא תיעוד פשוט ואינטימי של גבר מזדקן בשגרת יומו לצד אשתו. אין פה אימה, אבל יש פה חרדה קיומית מתונה הנובעת מהיחלשות הגוף, אובדן החיוניות וחברה שלפתע רואה בו חסר תועלת. הוא יוצא למאבק חסר סיכוי מצויד בפטיש ומסור, לא כדי לשחוט זומבים, אלא כדי לבנות מיטה לנכד. הפתרון מגיע בלי גירוש שדים, אלא מתוך השלמה עם השינוי שנכפה עליו בגלל גילו המתקדם.
ב"אפריקה" מאיר גרנר הוא רוח הרפאים, כך הוא לפחות מרגיש בחברת הקרובים אליו ביותר. מי שהיה גבר פעיל, איש מקצוע חרוץ ויעיל, ודמות מוכרת ביישוב, מוצא את עצמו חי את חייו יום אחר יום, ואלו נראים פחות או יותר אותו דבר. הילדים כבר מזמן עזבו את הבית, ועד הישוב החליט לוותר על שירותיו בהפקת אירוע חגיגי של הקהילה, והדור הצעיר אדיש אליו, שלא לומר מזלזל. אשתו מאיה נמצאת איתו, אוהבת ודואגת. זה אולי כיף להזדקן ביחד, אבל זה לא מספיק - לא למאיה שמוצאת סיפוק בפעילות החברתית של מקהלת היישוב, וגם לא למאיר שבניגוד אליה מוצא מחסה בבדידותו, נהנה מחברתה של צילה הכלבה, ומעסיק את עצמו בנגריה בחצר ביתו. הממלכה שלו, או לחילופין מקלט מהמציאות.
כשאתה כבר בשנות השישים לחייך יש המון זכרונות מאחוריך, אבל לא הרבה חלומות לפנייך. במקרה של מאיר ומאיה נראה שהזכרונות והחלומות מתמזגים כשמדובר בטיולים שלהם בחו"ל. המסע של הגרנרים לנימיביה חוזר ועולה שוב ושוב בקטעי וידאו שהשניים תיעדו מהסיורים בסוואנה או בהקרנת שקופיות לחברים בסלון הבית. זהו אירוע שובר שגרה שצץ שוב ושוב באופן כמעט אגבי, אבל מהווה ביטוי לכמיהה להרפתקה וחיוניות. כמו פנטזיה אקזוטית ממוסגרת היטב בה הם נאחזים ואשר העניקה לסרט את שמו. כך גם ב"גרינלנד" בו צצה לרגע שקופית של הזוג מעל מפל קפוא באי עליו מפנטז דונלד טראמפ, וגם גם מאיר ומאיה.
מה שנותר לתהות עליו הוא איך סרט צנוע, יומיומי, ביתי ומאוד מקומי משך את תשומת לבם של אנשי פסטיבל טורונטו? ייתכן שהם זיהו בו מצב קיומי פשוט שכל גבר נתקל בו בשלב מסוים בחייו, זיהו והזדהו והעריכו את הנכונות של גרנר ומשפחתו להיחשף באופן אינטימי מול המצלמה. כך הופכת להיות קנדה עבור גרנר, מה שגרינלנד ואפריקה עבור הוריו: הישג גדול מהחיים עם סרט קטן מהחיים. אירוע שובר שגרה, חלום מופלא שהתגשם.
