ביקורת סרט - "אחוזת דאונטון": כמו פגישת מחזור מענגת
המעבר של הסדרה למסך הגדול לא עושה עמה חסד, ושעתיים בלבד לא מספיקות לפתח עלילה ראויה לכל הדמויות. אבל עבור מי שהיה חסיד משפחת קרולי וצוות משרתיה, מדובר במפגש מהנה, רווי געגועים ונוסטלגיה
ההווה אינו מעניין אלא אם הוא טעון בזכרונות העבר. אם הייתם נתקלים בתמונות מפגישת מחזור של אנשים שאתם לא מכירים, סביר להניח שזה היה מסעיר אתכם כמו מערכת הבחירות הנוכחית. כזה הוא הסרט "אחוזת דאונטון". אם לא ביקרתם בסדרה, הסיכוי שתתעניינו בסרט הוא זעום – אמנם רק תשע שנים עברו בציר הזמן הבדיוני מאז שעזבנו את משפחת קרולי לנפשה, אבל תשע שנים הן הרבה זמן בשנות מסך, ומי שאהב את הסדרה לא יתנגד לפגוש את האנשים הטובים שאכלסו אותה, ובעיקר ישמח לגלות שאף אחד מהם לא השמין, הקריח או מוצא את פרנסתו בתור היועץ המשפטי לממשלה.
אולי זאת הסיבה שהעלילה היא המוטיב הכי פחות דומיננטי בסרט "אחוזת דאונטון", שמביא למסך יותר אווירה מהתרחשות שאפשר לנעוץ בה שיניים. כי עם כל הכבוד למסך הגדול, כמה כבר אפשר להספיק בשעתיים? ג'וליאן פלואוז, יוצר הסדרה והסרט (וזוכה האוסקר על התסריט ל"גוספורד פארק"), משתדל להעניק זמן מסך ראוי לכל אחת מהדמויות, מעל המדרגות או מתחתן, אבל מה לעשות שאחוזת דאונטון היא גדולה ואנשים בה הרבה, כך שהתוצאה היא מעין רפרוף סימבולי של כל מי שהמפיקים הצליחו להחזיר לקאסט, אחר צהריים קצר ולא מחייב, פגישה, חצי פגישה.
ובכל זאת סיפור מסגרת חייב שיהיה. השנה היא 1927. משפחת קרולי עדיין עושה לאנצ'ן על הדשא באחוזת דאונטון עד שיום אחד מגיע עורב עם הודעה מפתיעה – המלך ג'ורג' והמלכה מרי עומדים לשהות לילה אחד באחוזה, בדרכם לאי שם. הביקור הזה מספק ל"אחוזת דאונטון" את קו העלילה הפושר – ועדיין הלוהט מבין כל קווי העלילה בסרט – במהלכו המשרתים של המלכה מנסים לנפנף את להק המשרתים של משפחת קרולי אבל האחרונים מתפכחים מעלבונם, מראים להם מה זה והוגים תוכנית שתאפשר להם לשרת בעצמם את משפחת המלוכה ולהשיב את כבודם האבוד.
עוד ביקורות סרטים:
פלואוז, שכבר הוכיח בפינאלה של הסדרה "אחוזת דאונטון" שהוא חסיד גדול של הפי אנד, וגם הבהיר שהוא לא מתנצל על כך, יצר למעשה סרט שכולו הפי אנד. כל סימני ההיכר של הסדרה, שהפכו אותה לאהובה כל כך, נמצאים פה – האלגנטיות, ההומור, הגינונים הקטנים, התלבושות, כל מה שעורר בקרב הצופים געגועים לתקופה שמעולם לא חיו בה ישנו בסרט. אבל את רוחב היריעה העלילתית, שהפכה את "דאונטון" לסדרה מענגת כל כך, בלתי אפשרי לדחוס לסרט בן שעתיים. עם כל כך הרבה דמויות, עומק הוא פריווילגיה של המסך הקטן וכך ניסיון התנקשות במלך, שערוריה משפחתית הנוגעת לירושה ואפילו הביקור המסעיר של בארו במועדון גייז הופכים לאנקדוטות קצרצרות – עוד לא הספקנו להיקשר וכבר צריך להמשיך הלאה, לעלילה הבאה.
מעברים בין המסך הקטן לגדול ולהפך, לא נוטים להירשם כהצלחה גדולה. על כל "פארגו" יש עשר "קלולס" שמוכיחים שמשהו במטמורפוזה הזאת לא עושה חסד למקור. "אחוזת דאונטון" הסרט הוא אולי לא כישלון שמבייש את הסדרה שהולידה אותו אבל הוא גם לא מצליח להשתוות לה ברמתו. הוא רק תירוץ קצפתי ואוורירי לבקר שוב באחוזה, להתפעל מהבוב של ליידי מרי ולהתענג על השנינות של הרוזנת האלמנה ("סרקזם הוא השנינות הנחותה ביותר!"). נזכור אותך, דאונטון, כמו שהיית בימייך הטובים, ומי ייתן ולא תדעי עוד ברקזיט.
