32 שעות טיסה וכמה מאות דולרים כדי להצביע

מה אני, משוגע? לטוס הלוך-חזור מניו יורק רק כדי לשים פתק בקלפי? התשובה היא כן. כי עוד שנה אנחנו חוזרים, ואני מאמין שהקול שלי חשוב

מומיק (שמואל) נבו אומשויףפורסם: 16.09.19 , 10:07

רוב משפחת נבו אומשיוף. מגיע להם שאצביע

כשתקראו את השורות האלה אני אהיה ככל הנראה בדרך מניו יורק לישראל. בסך הכול אשקיע השבוע 32 שעות באוויר, כולל קונקשנים, ובאמצע קצת פחות מיממה בארץ. המטרה: להצביע.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

כבר חמש שנים אנחנו גרים במנהטן. גלי עושה את הפוסט-דוקטורט שלה וחוקרת מוח, ואני מנהל תוכנית עלייה. חמש שנים שאנחנו מרגישים זרים, אף שמנהטן מחייכת אלינו, ויש קהילת ישראלים חמה ומחבקת. ועדיין, זה לא הבית. לא משנה שכאן אנחנו גרים, לא משנה שאנגלית היא השפה הראשונה של שלושת ילדינו, ולא משנה שדבקו בנו כל מיני הרגלי נימוס מוזרים. אנחנו זרים. רחוקים שעות טיסה מהבית.

זו הפעם השנייה שנגיע להצביע בשנות הגלות שלנו, ואחרונה. בשנה הבאה אנחנו חוזרים לארץ, וכמו תיכוניסטים עמוסי אופטימיות, אנחנו רוצים לשוב לירושלים, לעיר שלנו, לקהילה שלנו ולחברים המעטים שנשארו לנו שם ובסביבה. על מי אני עובד, בעיקר בסביבה.

אז למה אני מכלה שלושה ימים מחיי, כמה מאות דולרים (בנקודות), בשביל הצבעה ש"לא תשנה שום דבר"? כי אני דווקא מאמין שהיא תשנה. כי אני מאמין, כמורה לאזרחות לתלמידים שבגרו מאז, סיימו את שנת השירות, והצבא, ומתחילים את חייהם הבוגרים, שהדמוקרטיה היא לא רק כלי לניהול קבוצת אנשים ביחד, אלא מהות שלפיה הקול שלי, מניו יורק, שווה לקול של החבר שלי שגר בעלי, החבר מבית צפאפא והחברה מבני ברק; שאנחנו לא מכונת אסטרטגיה אחת גדולה, ושאנחנו לא נשטפים בשנאה התהומית המפומפמת היטב כדי להפעיל לנו את בלוטות הפחד והחרדה.

אנחנו אנשים, בני אדם, ישראלים - יהודים ושאינם יהודים - שבסופו של יום רוצים לשתות גולדסטאר במרפסת, ולא לספור את השנים עד הרגע שילדנו יגיעו לצבא (נותרו לנו עוד 8.5, אם תהיתם, כולל שנת שירות, עד שבר יתגייס לצבא).

כשאתה בחו"ל כל כך הרבה שנים אתה מבין שהקלישאה "אין לנו ארץ אחרת", שחוקה ככל שתהא, היא אמיתית. וכן, אדמתי בוערת. אנחנו באים להצביע כי גם משם אנחנו רואים דברים. את קרוב המשפחה שחושש לומר בתיכון שהוא מחזיק בדעות שמאלניות, רחמנא ליצלן; את סרטון ההילולה של הילד של כולנו שהשתחרר מהכלא לאחר שריצה את עונשו הקצר; את סגן הרמטכ"ל שמוקע כבוגד כי העז להזהיר מתהליכים.

אנחנו נדרשים לכל כך מעט מעשים ביום הבחירות - לקום בבוקר, להגיע לקלפי, ולהמשיך בשגרת יום החופש. לי זה ייקח 52 שעות, אולי קצת יותר. ואני אעשה את זה, כי אם אני לא אצביע, הקול שלי הולך לקיצוניים. ואם את לא תשימי פתק לבן, אין בזה שום אמירה אידיאולוגית, רק מתנת חג לאלה שיצטרכו פחות קולות כדי להיכנס לכנסת.

הילדים שלנו לומדים בבית ספר יסודי ציבורי הממוקם בין שלושה מוסדות רפואיים מהמובילים בעולם. חלק ניכר מהתלמידים הם ילדים וילדות של רופאים וחוקרים, מה שמוביל למצב אבסורדי ביום הבינלאומי בבית הספר, בתהלוכת הדגלים מכל רחבי העולם. יש בערך חמישה תלמידים שמחזיקים בדגלי גרמניה, עוד כמה בודדים בדגל הצרפתי, ומדינה אחת נראית כאילו היא המעצמה הגדולה בעולם: דגל ישראל מונף על ידי יותר מ-40 תלמידים, ישראלים ובני ישראלים. זה רגע מרגש ומעציב בו זמנית.

אנחנו חוזרים לארץ ויהי מה, אבל לא כל חברנו יכולים, או מסוגלים. אחרי שאשים את הפתק בקלפי, ואטוס כל הדרך לביתי הזמני, אני אאחל לכולנו שכל המוחות הנפלאים האלה, ועוד רבים אחרים הנמצאים בארה"ב ובעולם, יוכלו - ובעיקר ירצו - לשוב גם הם לביתם יום אחד.