די לגוש, די לשתייה: המושגים הפוליטיים שצריך להדיח
בין אם אתם פסימיים ובטוחים שאנחנו בדרך ללופ אינסופי של בחירות, ובין אם אתם מאמינים שאלה הבחירות האחרונות לשנים הקרובות, על דבר אחד אין ספק: יש דברים במערכת הפוליטית שחייבים להיפסק. מההצהרות הדרמטיות, דרך הגעוואלד ועד לבליצים למיניהם. המושגים שצריך להיפרד מהם
בעוד פחות מ-24 שעות ייצאו אזרחי ישראל להצביע בבחירות לכנסת ה-22. רגע לפני, זה הזמן לבדוק את המושגים הפוליטיים שמלווים אותנו כבר הרבה מאוד זמן - ולשלוח חלק מהם להתאפסן בארכיון.
כל מה שצריך לדעת על בחירות 2019 במקום אחד - מתחם הבחירות של ynet
בייס
לכאורה, הקהל העצום והשבוי שיילך עם הצבעתו הקבועה לנצח נצחים. ובלשון מכובסת קלות: אוהדיו השרופים של נתניהו. זה ביטוי בעייתי מכל כיוון שלא מסתכלים עליו. ראשית, כי הוא מזלזל ומתנשא, כאילו שמסתובבים בינינו יותר ממיליון בני אדם שאין להם מערכת שיקולים והעדפות משלהם. כאילו שאין מצב שאולי, רק אולי, הם רציונליים לגמרי והגיעו למסקנה שטוב להם, ושהמצב הנוכחי צריך להישאר על כנו.
שנית, כי יש כאן כשל לוגי: אם הבייס המיתולוגי כל כך משוכנע ועיוור, מדוע נתניהו (ולא רק הוא) נזקק פעם אחר פעם למסעות שכנוע בהולים של הרגע האחרון? אולי, רק אולי, הבייס לא עד כדי כך צייתן? ושלישית, כי זו דרך קלה, קלה מדי, להימנע מהתמודדות עם התבטאויות קיצוניות ובעייתיות של פוליטיקאים. "אה, עזוב, הוא פונה לבייס שלו" זו לא אמירה שפוטרת מנהיגים מלקיחת אחריות על דבריהם.
בלוק טכני
אין שרץ שהמקווה של הבלוק הטכני לא יכול לטהר. אם פעם לפחות היינו מתביישים בבריתות מפוקפקות, עכשיו זה לגמרי באופנה. בלוק טכני יכול להלבין כל אחד וכל דבר. בסבב א' זכינו לבלוק טכני עם עוצמה יהודית בשם האימה מאחוז החסימה, הפעם אפילו את זה לא צריך. הם זכו לכזו הכשרה, שבסבב ב' הם כנראה יצעדו לבד אל תוך הכנסת. וד"ש חם לדוקטור והרוצח ברוך גולדשטיין.
בסבב ב' חתונה משולשת – הבית היהודי, האיחוד הלאומי וימינה. מי זוכר שכמה ימים קודם מוטי יוגב כינה את בנט "כלב השב אל קיאו?", מי תיעד את ההבטחות הרבות של ימינה בתחומי דת ומדינה שנרשמו על הקרח, רגע לפני שהם צועדים אל השקיעה עם החרד"לים. זה טכני? מה לא הבנתם? אין ספק שמעולם הפרוצדורה לא זכתה לכזו עדנה.
בליץ מדיני
עוד אחד מפיתוחיו של נתניהו, שחלק ניכר ממדיניות הפנים שלו בנוי דווקא על יכולתו לטוס החוצה ולהרשים את טראמפ שלנו, אך גם מנהיגים בכירים יותר או פחות באנגלית מצוחצחת (מה שמכונה על ידי תומכיו "מי אתה רוצה שידבר אנגלית, מי - הכנס/י כאן שם של יריב - פחחחח". לפתע, לגמרי במקרה רגע לפני הבחירות, מוזמן ראש הממשלה לשורה של ביקורים שתמיד, אבל תמיד, מסתיימים במעמד היסטורי, שלא לומר כביר.
כל זה משמר את התחושה של הבייס (ע"ע) שאין-אין-אין מלבד טאטע, מאז ולתמיד. האמת? לא ברור מה הוא צריך את הטיסות, הג'ט-לג, הייבוש בחדרי קבלה של מנהיגים קצת פחות מנומסים, כי המבחן האמפירי מעיד על כך שבאמת אין מלבד וגו'.
בליץ ראיונות
וגם זו כבר מסורת: רגע אחד "התקשורת" (דמיינו אקווריום רוחש תיקנים כשאתם מבטאים את המילה) זוכה לנחת זרועם של גאוני הקמפיינים, שמתקרבים קרבה מסוכנת מאוד לשליחת המונים עם לפידים וקלשונים - וברגע הבא אותה תקשורת בדיוק פותחת את הסלון בפני אורח הכבוד שזה עתה שב מבליץ מדיני, תוך שהיא מפזרת סוכריות וצועקת קולולו.
אבל לא רק את ראש הממשלה הם מארחים. אין זפזופ שימלט אותנו מקלסתרו העייף, המטויח בשכבות איפור שנערמו זו על זה, של מועמד שפולט רובוטית את מסריו. בהזדמנות זו, אגב, אולי כדאי שנחשוב מחדש אם כדאי לנו להשתמש במילה שתיארה את שיטת הכיבוש הנאצית כשאנחנו מתארים את הפוליטיקה שלנו.
בשיחות סגורות
לישראלים מגיעה מחמאה על כך שהם צרכני תקשורת מתוחכמים. שטיקים שקופים של פעם כבר לא תמיד עוברים אותם. למשל, "גורם בכיר". אתה רוצה להגיד משהו - תובע הבוחר הישראלי מהפוליטיקאי - אז תגיד אותו, בשמך. וכך, בלית ברירה, הגורם הבכיר יצא לפנסיה והחליף אותו "בשיחות בסגורות". כביכול, סודות שח"כ או שר פלוני המתיקו עם חבריהם ויועציהם ולרגע לא רצו שהם יודלפו החוצה וחס וחלילה יהפכו לכותרת.
הפייק-הדלפה מתוך השיחות הסגורות המדומיינות נותנת שם וקול לדברים הנאמרים, וזה שיפור גדול לעומת העבר (טפחו לעצמכם על השכם, חינכתם אותם!). אבל היא עדיין עושה שני דברים מעצבנים: היא אמורה לזכות בחשיפה גדולה יותר, משום שקל יותר למהדורות המשוועות לכותרות להציג אותה כסקופ מהדהד ולא כעוד הצהרה משמימה של פוליטיקאי זוטר; וכמו המקרה של טוויטר, היא מאפשרת להם נסיגה מבוהלת והסטה של הדיון לעבר הסוגיה המעייפת "הדלפות, בעד או נגד".
גוש
תוצר עגום של אי-היכולת הממושכת להגיע להכרעה ולהקים קואליציה יציבה: מפלגות כבר לא נאמדות לפי העמדות או - שומו שמיים! - האידיאולוגיה שלהן. הן נאמדות לפי השימושיות שלהן לגוש. מנסים לשכנע אותנו שלא באמת מעניינים אותנו גוני האפור הרבים שעל הספקטרום הפוליטי. לא מעניין אותנו, למשל, שיש מרחק משמעותי בין נפתלי בנט לבצלאל סמוטריץ' ושכל אחד מהם מייצג אוכלוסייה שונה, שזכאית לייצוג. שניהם "ימנים עם כיפה"? אז יאללה, מכבש הלחצים כופה עליהם שידוך חפוז ונישואים, קורבן שיש להקריב על קדושת הגוש. וכל זאת בשאיפה שאף קול "לא ייזרק" (ממתי בחירה לפי צו מצפוננו היא "זריקה"?) ושהגוש, לכאן או לכאן, יוקם.
אמנם מצדדי תורת הגוש יכולים להמחיש עד כמה היא הכרחית בימינו: מרצ ושרידי העבודה לא התמזגו כפי שציפו מהם, ועכשיו - לפי הסקרים - שתיהן על סף היעלמות. אבל קשה להתעלם מהעובדה המצערת שכך המהות של המפלגות מרודדת ומשוטחת, ומערכת הבחירות הופכת למדע מדויק וקר, הנדסה גנטית של הבאת קולות.
געוואלד
יש איזושהי סגירת מעגל אירונית, אולי אפילו קצת מרגשת, בעובדה שזעקת הכאב היידישאית, שעימה הלכו דורי-דורות של יהודים אל גיא ההריגה ברחבי אירופה - חבולים, שרופים ותלויים בידי הפריץ הגוי האנטישמי - הפכה במרוצת השנים לפולקלור עממי בבחירות של מדינת היהודים העצמאית והבוטחת בעצמה. רגע, אמרנו בוטחת בעצמה? המ, קצת פחות. לפחות בכל מה שקשור בביטחון העצמי לפני רגע האמת בקלפיות.
קמפיין הגעוואלד מגיע כמו פריחת החבצלת והחצב בשלב הישורת האחרונה (ע"ע) והוא מתחלק לשני סוגי משנה. הראשון: געוואלד אותנטי, זעקת החרדה של המפלגות שהסקרים חוזים להן היעלמות או פגיעה אנושה בגלל טקס השתייה (ע"ע) המסורתי. השני: געוואלד של תחמנים - בדרך כלל מצד מפלגות גדולות, שדואגות שיתפרסמו סקרים לא-בדיוק אמינים שמהם עולה כי המצב ממש זוועה, הן מדממות קולות במהירות ולכן, יהודים וגם ערבים, הושיעו! מלאכותי, לא אמין - אך אפקטיבי בכל פעם מחדש.
דמבו
הפילון עגום המבט מהקלאסיקה של דיסני כמשל לתהומות שאליהן מערכת הבחירות שלנו מסוגלת לצנוח. כך כינה בנו של נתניהו, יאיר, את כתב חברת החדשות גיא פלג, שפרסומיו על חקירותיו של ראש הממשלה מרתיחות שוב ושוב את המשפחה. למתקשים להבין, צירף הבן גיף - הלא הוא הציור המונפש שמעלים בסטטוסים למיניהם. רמה גבוהה, שהצטרפה לספורט הלאומי של חיפוש התפלקויות דיבור למנהיגים המותשים מבליץ הראיונות.
הדתה
פעם, בימים הטובים, שנאו דתיים בגלל דברים רציניים כמו נשים בירכתי האוטובוס או ילדות בנות 6 שירקו עליהן ברחובות בית שמש. אז, בימים הרחוקים ההם, כל דתי היה חייב להישבע (או לפחות להצהיר) שאין לו אחות, ואם הייתה לו כזו הוא מבטיח שהוא לא היה יורק עליה. והנה, עוד לפני שהספקנו למצמץ, מפלצת ההדתה הפכה לדת בזכות עצמה. אי אפשר לזוז צעד בלי שיצרחו לנו במגפון לתוך האוזן: המרה! מרכולים! אוטובוסים! עד שנראה שלושה כוכבים (לפחות) וניכנע.
.jpg "הדתה או הדרה ( )")
ה"ערבים נוהרים לקלפיות" של נתניהו הומרו לקריאת השכמה לתל-אביבים: החרדים נוהרים מבני ברק. ליברמן מכתיב את הקצב ואחריו בשיירה המחנה הדמוקרטי ואפילו כחול לבן, אלו שפעם דיברו במנגינה אחרת לגמרי. ואז הם גילו שזה לא אופנתי אז חייבים להחליף לתקליט של כולם. הרי זה כל הקטע בשנאת חינם – זו לא שנאה אמיתית אלא רק כלי שרת ציני לשאוב עוד כמה מנדטים.
הודעה דרמטית
כמו שהיו כותבים פעם בהגדרות הקשות במיוחד בתשבצים שלנו ב-"7 ימים": "מתחדישיו של הלשונאי בנימין נתניהו". תרגיל שקוף כקוביית קרח שצפה במי בדולח למשיכת תשומת לב, שהדרמה היחידה בו היא התזזית שאליה נכנסים שרים, ח"כים, עוזרים, דוברים - פשוט כי לרוב הדרמה שאליה הוקפצו היא כה דרמטית, שאין להם מושג קלוש מהי. אל דאגה, דרמה לא תהיה פה. מדובר בשגרה: הבטחות, הכרזות פומפוזיות (המילים "היסטורי" ו"כביר" חייבות להופיע), מפות ותרשימים. כל מה שזקוקים לו כדי להשתלט לפחות לכמה שעות על סדר היום התקשורתי.
הישורת האחרונה
פרק הזמן הגמיש למדי שאמור לסמן את המעבר מקמפיין פוליטי רגוע ומנומס להסתערות עם אטרף בעיניים. בפועל, כשישראל מתנדנדת כזומבית בין בחירות לאין-ממשלה לבחירות כבר כמעט שנה - הישורת האחרונה נמשכת ונמשכת, וכל השטיקים וההפתעות שאמורים לאפיין אותה כבר לעוסים ומשומשים ונתקלים בהנהון עייף. כחלק מהישורת האחרונה הקוקפיט (ע"ע) נותן כותרות בשבת תרבות! הו, וואו, פיהוק, סיבוב לצד השני.
חוג בית
חבורה של אנשים שמסכימים אחד עם השני נפגשת עם מועמד שמסכים איתם בשביל לשבת ולהסכים יחד על כוס של קולה זירו ובייגלה. בכל זאת, מריבות עושות קמטים וכל אחד מחפש בילוי רגוע לימי סוף הקיץ. פעם, בימים הטובים, עוד יכולנו לצפות לקצת אקשן של איזה טרול תורן שיבוא להציק עם שאלות פרובוקטיביות, או חבורה מהמחנה הנגדי שתפוצץ את האירוע, אבל בסיבוב שני לאף אחד אין אפילו כוח להתניע את האוטו.
אז במקום חוג בית מנסים להמציא את הגלגל מחדש. איילת שקד עושה סיבוב בבתי כנסת בשבת משל הייתה הרב הראשי. פוליטיקאים מירכתי הרשימות מתחרים על הופעה בשבת תרבות בעיר האורות מודיעין, שם הסלקציה בכניסה היא לבעלי שיער מאפיר בלבד. ואי-אפשר לשכוח את סיבובי הבארים הכביכול טרנדיים בתל אביב, שבהם אף אחד לא באמת שומע כלום וכולם בעיקר רוצים לצאת עם סלפי.
טוויטר
בדירוג העולמי של כמות המשתמשים ברשתות החברתיות, היא אפילו לא בעשירייה הראשונה. ועדיין, טוויטר משמשת ככלי נשק בולט במערכות הבחירות המקצינות והולכות. מאליה התגבשה מוסכמה גורפת: פייסבוק הפופולרית בהרבה נועדה לצילומים של ילדים נרגשים שעולים לכיתה א' וברכות ל"אשתי המדהימה", אינסטגרם לצילומים של שקיעות בים וכמה רביולים שטובלים דומם ברוטב כשברקע מסעדה חשוכה - אבל טוויטר נועדה לרשע מזוקק.
הקיצוניות והסרקזם שמאפיינים את הציוצים הקצרים משמשים כצינור ביוב בדרך אל ליבו של השיח הציבורי. יש לזה שיטה: קודם מטנפים; אחר כך צייצנים - בהם אנשי תקשורת שנגמרו להם המילים (והאינטגריטי) - עושים קופי-פייסט ומהדהדים; ולבסוף ההשמצות, חצאי האמיתות או השקרים הבוטים זולגים בקלילות אל המיינסטרים. מעטים נחשפים במישרין לטוויטר, אבל רבים מקבלים כאמת צרופה את מה שהתחיל שם.
טוויטר מעניקה לפוליטיקאים מרחב הכחשה שערורייתי. זה המקום שבו אנשי הניו-מדיה שלהם משייפים מסרים אכזריים ובודקים עד כמה הם מטריפים את האויב. לא תפס או יצא קיצוני מדי? אין בעיה, נכחיש: "טעות של עובד זוטר בקמפיין". תפס? מעולה, צפו בפוסט חדש בפייסבוק שלי.
קוקפיט
אני טייס, אני לוחם בסיירת מטכ"ל, אני רמטכ"ל, אני נבחרת של לוחמים, אני נפצעתי בסבנה, אני הרגתי מלא מחבלים, אני הרגתי יותר, אני אחי, אני גיסנו, אני קפה בוץ, אני קורס קצינים, אני בעוז ובענווה, אני חוקר שב"כ, אני נחקרתי בשב"כ, אני עונה תשובות הזויות בגלל האוזן של האם-16, אני לא מתפנה כשיש אזעקה כי אני גבר, אני דובר עברית בראשי תיבות בלבד, אני גם וגם וגם. אני הסיוט הכי גדול שלך, אישה בבחירות 2019.
שתייה
הדימוי הזה, בו המפלגות הגדולות מחסלות מפלגות קטנות מהן בצעקות געוואלד (ע"ע), רחוק מלהיות דימוי אנין טעם של איזה קוקטייל משובח. בסוף זה בדיוק כמו שזה: מסבאה חזירית בה כל אחד לוקח מכל הבא ליד, וכל האמצעים כשרים – שקרים, הטעיות, דמעות תנין או שימוש בשם הקוד הבלתי נסבל: סקרי עומק. כמו הוריקן, שתי המפלגות הגדולות הופכות למפלצות תלת-ראשיות בשם השקר לפיו גודל המפלגה גובר על גודל הגוש. במקום לקבל 15 או 20 ח"כים מצוינים ומנוסים ממפלגות ביניים, נזכה שוב באסופה תמוהה של טירונים מירכתי הרשימות. אולי זה לא כל כך נורא, בכל זאת, ככה זכינו בפעם שעברה לכוכב בלתי נשכח, שהותיר חותם עמוק על החברה הישראלית – אורן חזן.
תרחיש
הדבר היחיד שברור לנו הוא שאנחנו לא יודעים מה יהיה. בדיוק מסיבה זו נאכל את ראשיכם עם כל קומבינציה אפשרית - כולל אלה שהסיכוי שלהן אפסי. ניסיון, כנראה מתוך תסכול, לצייר את הקואליציה הנכספת שאולי־אולי תושג סופסוף. ומצידנו שזה יהיה התרחיש הסביר שבו איימן עודה ורוני ססובר עושים רוטציה.
לפנייה לכתב/ת 
