הקול בראש

בשיתוף מפעל הפיס

כשנכנסים לחדרי החזרות של מקהלות "מעבר לקול" שום דבר לא יכול להעיד על הסיפור יוצא הדופן והמרגש שעתיד להתגלות. מדובר במקהלות מקצועיות לכל דבר: אודישנים, חזרות, שיעורי פיתוח קול, הופעות והקלטות בסטודיו. אבל ברגע שמתוודעים לנפשות הפועלות מתגלה מיזם ייחודי, מרחיב את הלב ומלא השראה.

מקהלה הקול בראש להקת כפר סבא(צילום יעל דותן)

המקהלות מורכבות מזמרים שהם בעלי מוגבלויות שכלית ומזמרים ללא מוגבלות. הם מתאמנים, שרים, מופיעים ואף מבלים ביחד מחוץ לחדרי החזרות. "התפיסה הכללית של אוכלוסיית בעלי המוגבלויות היא שהם אנשים נזקקים ומסכנים. טיפול והתנדבות היא ברירת המחדל של כל מודל לשילוב", אומר אורי שחר, היזם והמנהל האמנותי של הפרויקט – שהחליט לצאת מהקונספט המקובל.

שחר, בוגר בית־הספר למוזיקה "רימון", היה לפני עשור מוזיקאי עסוק, שעבד בהפקות ובעבודות אולפן. יום אחד הוא התבקש ללוות בנגינה מקהלה של אנשים בעלי מוגבלויות. "לא ממש רציתי לעשות את זה", הוא מודה, "חשבתי שזה לא מתכתב עם היכולות שלי. הלכתי למפגש בכל זאת, וזה שינה לי את כל המחשבה ואת העשייה המקצועית שלי. באמצעות המוזיקה הרגשתי שאני מצליח להכיר את האנשים, לנהל איתם שיח ודיאלוג. לא באתי אליהם ממקום טיפולי או התנדבותי".

המפגש הקצר השאיר אצל שחר טעם של עוד והוא המשיך ללוות את הלהקה באופן פרטני. לאחר מכן, הוא היה שותף להקמת מרכז חברתי, שבו הוא פיתח תכנים מוזיקליים לבעלי מוגבלויות. "לאנשים בעלי מוגבלות שכלית צריך להתאים פעילות מוזיקלית. הם לא יכולים לשיר כל שיר כי הם לא יכולים להתחבר לכל קצב. המוגבלות השכלית פוגמת במיומנויות המוזיקליות", הוא מסביר.

שחר צלל לתוך תחום שילוב בעלי המוגבלויות בקהילה וחקר את הנושא במשך ארבע שנים. התוצאה הייתה המקהלה המשולבת הראשונה, אותה הקים לפני חמש שנים בכפר־סבא. "זו מקהלה שחצי מהזמרים בה הם עם מוגבלות והחצי השני ללא מוגבלות", הוא מספר, "המטרה הייתה – חוץ ממוזיקה כמובן – לייצר היכרות אמיתית וטבעית. ההיכרות הזאת היא סוד השילוב. כדי שהיא תקרה חייבים גורם מחבר מקצועי שמשותף לשתי הקבוצות, וחוויה שוויונית".

מקהלת עכו

את רעיונותיו פורצי הדרך איגד שחר תחת "מדריך עקרונות המודל לשילוב שיוויוני במוזיקה", מסמך שנלמד כיום במוסדות אקדמיים שונים, ביניהם אוניברסיטת בר־אילן. מלבד השילוב השיוויוני הוא דוגל בעבודה על החוזקות של בעלי המוגבלויות, ולא בניסיון להעלים את הקשיים שלהם. "אלו אנשים שיכולים להגיע להישגים מאוד גבוהים", הוא מסביר, במפגש עם בעלי מוגבלויות הרבה פעמים חוששים לאתגר אותם, לתסכל או ליצור אצלם אכזבה. מבחינתי אכזבה היא חלק מתחושת החיים האובייקטיבית".

שחר פנה למספר משקיעים על מנת לתמוך בפרויקט, אבל "כולם היו קטני אמונה", כהגדרתו. לבסוף הגיע לקרן שלם, שהייתה הראשונה לתמוך במיזם. לאחר שנתיים של פעילות מוצלחת, מפעל הפיס נכנס לתמונה, מה שנתן למיזם בוסט ענק: מפעל הפיס החליט לתמוך בפרויקט לאורך שלוש שנים רצופות, וגם להרחיבו. כך, אל המקהלה הראשונה בכפר־סבא הצטרפו שתי מקהלות נוספות, בעכו ובאשדוד. כל השלוש זוכות להצלחה רבה. בכל שנה נפתחים אודישנים ללהקות ומצטרפים אליהן עוד ועוד אנשים, "ועם אפס אחוזי עזיבה", מדגיש שחר.

שירה משותפת

עדי אוחיון (27) היא אחת הזמרות ב"מעבר לקול". "מוזיקה זה החיים שלי", היא מספרת, "אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי. שרתי לפני קהל בפעם הראשונה בבר המצווה של אח שלי".

עד לפני שנתיים עדי הייתה אחת מחברות להקת "שלוה" הנודעת, שריגשה את ישראל בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" ולאחר מכן באירוויזיון עצמו. לפני שנתיים היא נאלצה לעזוב את הלהקה מכיוון שעברה למסגרת מגורים אחרת בנהריה. כששמעה מהעובד הסוציאלי שלה על "מעבר לקול" בעכו, היא לא חשבה פעמיים, ניגשה לאודישן ועברה אותו בהצלחה. "יש בלהקה אנשים מקסימים והיחס נהדר", היא מספרת, "כולם מבוגרים ממני, אבל זה לא מפריע לי. לא עושים לי שום הנחות בלהקה, ואני גם לא מצפה לחיים קלים".

מקהלת אשדוד

גם דניאל דקל (31) מאשדוד נדבק בחיידק השירה בגיל צעיר, אבל מעולם לא היה במסגרת מקצועית. "ניסיתי להתקבל לתחרות ריאליטי של שירה, אבל לא העבירו אותי", הוא מספר. כשהעובד הסוציאלי שלו סיפר לו על מקהלה חדשה שנפתחת בעיר, הוא החליט מיד להצטרף "כדי לשיר ולהכיר אנשים חדשים". את האודישן עבר בהצלחה והיה אחד מראשוני המקהלה. "המקהלה מאוד התרחבה מאז", הוא אומר, "לא חשבתי שתהיה מקהלה כל כך גדולה אבל אני שמח שבאים אנשים חדשים. אני מסתדר עם כל אחד".

ומה לגבי הזמרים ללא המוגבלות? מה הניע אותם להצטרף ללהקה? האם הם רואים את עצמם בתור שליחים חברתיים? שרית אוחיון, מורה בבית־ספר יסודי וחברת המקהלה באשדוד, מספרת ש"בהתחלה באתי עם אג'נדה של חינוך. חשבתי שאוכל לתרום מהידע שלי. אבל הדבר ההפוך קרה: במקום להיות תורמת הפכתי לנתרמת. נפתחתי לעולמות חדשים ולמדתי המון. הגעתי למקום שהוא משפחה. הדינמיקה הייתה מדהימה מהרגע הראשון. אתה בא נטו בשביל להכיר אנשים אחרים ולחוות חוויה של שירה משותפת. יש משהו שמאחד את כולנו והוא השירה. אין הבדלי גיל, מין או רקע. כולם שווים".

בשירה משותפת תחנת ההגנה - "חיבור ואינטימיות"

גם אפרת לוין הגיעה מהתחום הטיפולי – ריפוי בעיסוק בתחום בריאות הנפש – ומהר מאוד גילתה שהמקהלה אליה הצטרפה בעכו שונה לחלוטין מכל מסגרת שילוב שהכירה. "החלטתי להצטרף למקהלה כי אני אוהבת מוזיקה, יש לה תפקיד חשוב בחיי. אבא שלי היה פייטן. התלבטתי לגבי המקהלה המשולבת כי למרות שזה מאוד קסם לי, לא ידעתי אם יש לי את הפניות הנפשית לזה אחרי יום עבודה. אם זה היה מקום טיפולי, אני לא חושבת שהייתי נשארת. בהתחלה, באופן טבעי, היו לי התנהגויות של טיפול, אבל מהר מאוד עשיתי את הסוויץ'. מאוד טוב לנו ביחד בלהקה, יש דינמיקה טובה, חיבור ואינטימיות. אני מתמודדת הרבה במסגרת העבודה שלי עם נושא הסטיגמה בעולמם של בעלי מוגבלויות. אין להם הרבה הזדמנויות בתוך החברה. יש מעט מאוד קבוצות משולבות כמו 'מעבר לקול', והמיזם הזה הוא מתנה ענקית לכל הצדדים".

"'‬מעבר לקול' הינו פרויקט מיוחד במינו, שבו לוקחים חלק האנשים הכי מיוחדים במינם", אומר יו"ר מפעל הפיס, רו"ח אביגדור יצחקי, "אנחנו משקיעים משאבים רבים במטרה לסייע כמה שיותר ולשפר את איכות חייהן של אוכלוסיות עם מוגבלויות, במגוון רחב של תחומים. אנחנו עומדים להעצים את ההשקעה בתחום זה בשנים הבאות, וזאת לצד השקעה בתחום הגיל הרך, באוכלוסיית האזרחים הוותיקים ובהעצמת נשים".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף מפעל הפיס