הדרך שלי להתגרש יפה בשביל הילדה

לא ככה דמיינתי את החיים שלי. בטח לא בתור ילדה. העולם שלי היה מוגן ועטוף, ילדה טובה רמת גן. אותו הכרתי בצבא. הייתי יותר צעירה מהבת שלנו היום. באנו מעולמות כל כך שונים וחשבתי בבטחון של בחורה בת 20, שאהבה היא כל מה שחשוב בחיים.

חיינו ביחד חמש שנים. למדתי שאנחנו לא באמת מתאימים אבל האמנתי שאהבה תנצח. כשהוא הציע לי נישואין הראש אמר "תגידי לא". אמרתי כן. פחדתי. פחדתי להישאר לבד, פחדתי לאכזב את החברים שלנו, את ההורים שלי ואת עצמי.

מלכתחילה היה צריך לקרוא לנישואין שלנו "כרוניקה של גירושים ידועים מראש". עברו שלוש שנים ונולדה ילדה. לרגע היה נדמה שנצלח את זה, שהנה האהבה ניצחה. ארבע שנים נוספות הוכיחו שאהבה זה לא מספיק. ביום שהחיים שלי נשברו לרסיסים, כשהחלטנו שמתגרשים, ידעתי שאהבה שלנו הפסידה, אבל האהבה שלי לבת שלנו, תצלח את כל המכשולים.

ריבי אלוף. "הבת שלנו נקלעה לסיטואציה שהיא לא בחרה"(צילום: אלבום פרטי)

לא הייתי מוכנה שהבת שלנו תשלם את מחיר היחסים הרעים שלנו. היא הייתה ילדה בת ארבע, שנקלעה לסיטואציה שהיא לא בחרה. עוד בהריון, הבטחתי לה שתמיד אגן עליה מכל רע. והנה, במו ידיי, אני גורמת לחורבן הבית שלה.

לשים את האגו בצד

ידעתי שכדי שבתי תהיה מוגנת ככל האפשר, אני צריכה לשים את האגו שלי בצד. זה לא פשוט לשים חלק כל כך פגוע בצד. לפעמים כל מה שמתחשק זה לפגוע הכי חזק במי שפגע בך, וכשמכירים כל כך מקרוב זה לא מסובך לירות חצי רעל ומרירות במי שעד לפני שנייה היה האדם שבחרת להקים איתו משפחה. בחרתי לנהוג אחרת. לא בשביל לשמור עליו, אלא בשביל לשמור עליה, מתוך הבנה שהגירושים שלנו יהיו חלק מסיפור חייה.

קראו עוד:

שאלה שעדיף לא לשאול ילד להורים גרושים

ילד להורים גרושים לא רוצה להרגיש שונה

כשהורה בורח עם הילדים למדינה אחרת

השתדלתי עד כמה שניתן, לא לריב איתו לידה. את המריבות העקובות מדם עשינו אצל המגשרת. כן, הלכנו למגשרת וזאת עצת זהב שקיבלתי מעורך דין. היום קיימת דרך נוספת שנקראת גירושין בשיתוף פעולה, ועל שתי הדרכים אני ממש ממליצה. הכול על מנת להפחית פגיעה בילדים.

איך הצלחתי ביתר הזמן לעצור את העלבון והכעס שמוביל למריבה? המחשבה הראשונה שהניעה אותי הייתה הדאגה לרווחתה הנפשית של הבת שלנו.

לעמוד מתחת לחופה של הילדה ביחד

הייתה לי מטרה, ראיתי בעיני רוחי איך אנחנו יום אחד עומדים לצידה מתחת לחופה, וחשבתי איך היא תרגיש אם ההורים שלה יגיעו עם מטען כל כך כבד, אם נהיה אויבים. למענה, ידעתי שאני צריכה לבחור ביחסים תקינים. רציתי שהיא תדע שההורים שלה ממשיכים לדאוג לה ביחד. שיש ביננו כבוד הדדי. רציתי להיות מודל בשבילה לניהול יחסים בחיים.

לכן , גם לא דיברתי בפניה דברים רעים על אבא שלה גם לא בנוכחותה. לילדים יש תכונה לשמוע את כל מה שהמבוגרים אומרים. ידעתי  שאם אני מדברת עליו רעות לידה, אני נועצת חץ מורעל בעצם ההוויה שלה.

בכל ילד יש חלקים שהם אמא וחלקים שהם אבא. ואם היא שומעת דברים רעים עליו היא בעצם שומעת דברים רעים על עצמה. והוא גם האבא שלה,שזה תפקיד משמעותי בחיי ילדים. היא זקוקה להמשיך לאהוב אותו ולסמוך עליו.

סתמתי את האוזניים למשמע עצות של חברים שאמרו "תראי לו מה זה". הבנתי שבסוף נגיע לאותה הנקודה בהסכם. רק הדרך לשם, תהפוך אותנו לאוייבים מושבעים, וזה לא משרת את המטרה שלי לעמוד מתחת לחופה שלה בלי שיבוא לה להרוג אותנו ואת עצמה.

מחשבה נוספת שעזרה לי לשמור על יחסים תקינים (הכול בשבילה, אם היא לא הייתה, סביר להניח שהיינו נפרדים לשלום ולא להתראות) הייתה שיש לי אחריות בעסקת הנישואין הלא טובה. זה עזר לי לא להאשים אותו ולראות גם את טובתו. זה לא קרה ביום אחד, אבל ככל שהתאמנתי יותר ולקחתי אחריות, התקשורת ביננו השתפרה.

לא פיציתי אותה בגלל הגירושין

היו ימים שהתחשק לי להתחפר במיטה. אם היא לא הייתה, אולי זה מה שהייתי עושה. הנוכחות שלה בחיי הכריחה אותי להמשיך לתפקד. למענה. היה לי תפקיד ועדיין יש. התפקיד שלי הוא להיות ההורה שלה, ובשביל לתפקד ולהיות נוכחת בחיים שלה באמת, הייתי צריכה גם למלא את המשאבים הנפשיים המרוקנים שלי. הטענתי אותם בימים החופשיים שלי. בעיקר הקפתי את עצמי בחברים שתמכו ואהבו אותי.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

לא פיציתי אותה מעולם בגין הגירושין האלה. בפיצוי יש סיכון, מן רמיזה לילד שאומרת - "אתה מסכן". זה לא שהזנחתי את התחושות שלה. הייתי כל הזמן עם היד על הדופק, וכשהרגשתי שיש צורך, נעזרתי בגורמים חיצוניים. יחד עם זאת, לא הסכמתי להפוך אותה למסכנה. במקום זה, לימדתי אותה את הכוחות שלה להתמודד. החיים, אחרי הכול, מלאים באתגרים.

ילדה להורים גרושים

כשהיא חזרה מאבא שלה, התעניינתי באמת בשלומה. לא מתוך מקום חטטני, אלא ממקום שאומר "איכפת לי ממך וממה שאת עושה ומרגישה, גם כשאת לא איתי". זה לא עבד לי מי יודע מה. גידלתי ילדה דיסקרטית באופן מיוחד.

הנחמה? גם את אבא שלה היא לא משתפת. איך אני יודעת? צחקנו על זה ביום שישי האחרון כשישבנו הוא, אשתו והילדים שלהם. אני, בעלי והילדים שלנו, והילדה שלי ושלו, לארוחת שישי אצלנו בבית.

הילדים שלהם, הילדים שלנו והילדה של שנינו(צילום: אלבום פרטי)

עברו הרבה שנים, הצלחנו, לא תמיד זה היה פשוט אבל הדרך השתלמה. שנים אמרתי שזה בזכותי. הנה אני מודה, זה גם בזכותו. צריך שניים לטנגו.

אולי הובלתי אותו אבל ללא ספק הוא שיתף פעולה. אני אומרת את זה כי יש פעמים שאין שם מי שישתף פעולה. צריך גם מזל. אגב, כשמצטרפים בני זוג חדשים המזל צריך להיות מוכפל.

מודה שהיה לי ממנו והייתה גם אהבה לילדה שהורים גרושים, ביחסים טובים, הוא חלק מסיפור חייה.

ריבי אלוף מדריכת הורים בשיטת אדלר, מלווה גרושים/ות בהורות החדשה שנוצרה ובעלת ההרצאה "יחסים זה לא כוחות"