"אד אסטרה": האודיסיאה בחלל של בראד פיט
בהוליווד של היום לא פשוט לעשות סרט מדע בדיוני מהורהר עם גיבור אטום רגשית. אבל "אד אסטרה", בכיכובו של בראד פיט, ניצב בטופ של הז'אנר
סרטי מדע בדיוני הממוקמים בחלל החיצון פועלים במתח שבין הטכנולוגיה, הסביבה והאדם. הטכנולוגיה מאפשרת את ההגעה וההישרדות של האדם בחלל, אבל לעיתים היא גם מקור האיום המרכזי עליו. אינסופיותו של החלל מעוררת שילוב של תחושת שגב ואימה וצופנת הבטחה למפגש עם ישות חייזרית. האדם מתנדנד בגופו ותודעתו בין התעלות על גבולות המין האנושי, בדידות, וסכנת המוות והטירוף.
סרטים שאפתניים המנסים לעסוק בחוויית המסע בחלל משתמשים במתחים אלו. כך בסרט המכונן "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק (1968), ב"סולאריס" של אנדרי טרקובסקי (1972), "קונטקט" של רוברט זמקיס (1997), "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון (2013) ו"בין כוכבים" של כריסטופר נולאן (2014). אפילו סרט המעוגן במציאות היסטורית וטכנולוגית כמו "האדם הראשון" של דמיאן שאזל (2018) מציע חיבור מעניין בין אלמנטים אלו. "אד אסטרה" (Ad Astra – "אל הכוכבים" בלטינית), סרטו החדש של ג'יימס גריי, נוגע בדרך מעניינת במרכיבים שהיו באותם סרטים.
לעוד ביקורות קולנוע:
העלילה מתרחשת בעתיד הלא רחוק, כמה עשרות שנים לאחר הקמת בסיסים על הירח והמאדים. הגיבור הוא מייג'ור רוי מקברייד (בראד פיט) אסטרונאוט באמצע שנות ה-40 לחייו, בעל קור רוח חריג, וריחוק רגשי שמרחיק ממנו את אשתו איב (ליב טיילור שנוכחותה בסרט כמעט מופשטת). בתחילת הסרט הוא עובד על אנטנת חלל מחוץ לאטמוספירה, כשנחשול אנרגיה ממקור קוסמי לא ידוע מכה בה וגורם למתקן להתפרק. מקברייד מתחיל ליפול מטה לאדמת כדור הארץ אך מצליח לשרוד. נחשולים כאלו, כך מתברר, מכים בכדור הארץ ובמקומות אחרים אליהם המין האנושי הגיע מחוץ לפלנטה.
בתדרוך שאליו מקברייד מוזמן הוא מגלה שיש חשד אודות הקשר בין אירועים אלו ואביו הנעדר קליפורד מקברייד (טומי לי ג'ונס). האב היה אסטרונאוט נערץ שהוביל משלחת שיעדה היה גבולות מערכת השמש, אך המשלחת והאב נעלמו לפני 16 שנים. כעת הבן נשלח למשימה בחלל שתאפשר לו לשלוח מסר אל האב, ואולי תעצור את המשך מתקפת נחשולי האנרגיה.
נקודת מוצא זו מהדהדת את האופן בו סרטי מסע בחלל השתמשו לא פעם במרחבים והדימויים של הסביבה הזרה כדי לעסוק במצבים נפשיים וביחסים משפחתיים. ב"סולאריס" היו אלו היחסים בין הפסיכולוג כריס, אביו הנמצא על כדור הארץ ואשתו המתה המופיעה בתחנת החלל מעל הכוכב סולאריס. ב"קונטקט" הגיבורה פוגשת גילום חייזרי במראה דמותו של אביה המת, ב"כוח משיכה" הגיבורה מנסה להתגבר על מות ביתה, וב"בין כוכבים" יש קשר של שזירה קוונטית בין אב ובתו שבניהם מפריד היקום.
גריי אינו מתעניין בשאלות חברתיות או טכנולוגיות, אלא בדמות של גבר סגור, חסום, שאופיו מהדהד את אובדן האב. הסביבה של החלל, המקומות במערכת השמש שאליהם מגיע הגיבור, הם שלבים במסע לעבר האפשרות המאוד טעונה של מפגש מחודש בין השניים. תעלומת ההיעלמות של האב, והאלמנטים של אינטרסים קונספירטיביים הקשורים לשימוש שנעשה בבן כדי להגיע לאב, הם מכשירים עלילתיים שבאמצעותם אפשר לעסוק ביכולת של הבן לא רק למצוא את האב אלא גם להשתחרר ולהשתנות. המסע של הבן אל דמות האב, שאולי הפכה למפלצת ובה בעת משמשת כבבואה לדמותו של הבן, נושא הדים ברורים גם ל"אפוקליפסה עכשיו" (1979) של פרנסיס פורד קופולה.
לא פשוט לעשות בהוליווד העכשווית סרט מדע בדיוני מהורהר, עם דמות חסומה מבחינה רגשית. כמו סרטי המד"ב שהוזכרו, מראות החלל המוצגים בסרט אינם רקע סתמי לעלילה, אלא המהות של החוויה הרגשית הלא פשוטה אותה הוא מציע. נופי החלל הם השתקפות של נפש הגיבור, של המצב בו הוא נתון. זוהי גרסה משוכללת יותר לאופן בו קוארון השתמש ברעיון של ריחוף ותלישות ב"כוח משיכה" כדי להגדיר את מצבה הרגשי של הגיבורה. צופים שעבורם משמעות ועניין קיימים רק בהתרחשות דרמטית ישירה ופשוטה, עשויים להשתעמם ולהפסיד חלק ניכר ממה שיש ל"אד אסטרה" להציע.
לזכותו של גריי יש לציין את העבודה הוויזואלית יוצא הדופן המופגנת בסרט. כמו קובריק ונולאן הוא לא מנסה לפברק את החלל אלא להפוך את מסך הקולנוע למתווך נאמן של סדרי הגודל אותם המוח האנושי מתקשה להבין. גם המסע, אותה תחושת הטלטול הפיזי של גוף האסטרונאוט, שומרת (רוב הזמן) על אמינות כמו זו שהייתה ב"האדם הראשון" של שאזל.
"אד אסטרה" מכיל כמה סצנות עוצרות נשימה: החל מהנפילה שתוארה מאנטנת החלל, מרדף אלים בין כלי רכב על הירח ומפגש ברוטאלי עם יצור לא צפוי בתחנת חלל. גריי זוהה בעבר עם דרמות פשע-משטרה ("אודסה הקטנה", "רחובות מושחתים", "הלילה הוא שלנו"). בשני סרטיו האחרונים הוא הרחיב את המנעד של המקום והזמן. "המהגרת" (2011) התרחש בניו יורק של לפני 100 שנים, ועסק בגיבורה המגיעה מפולין. "העיר האבודה Z" מתרחש באותה תקופה במסע של גבר אנגלי בג'ונגלים של האמזונס. הקשר בין מסע וזהות מהותי גם כאן, אבל נדמה כי הסביבה יוצאת הדופן ואופן הצגתה הופך את "אד אסטרה" לעבודתו השאפתנית ביותר של גריי, ובהחלט ייתכן שגם המוצלחת ביותר.
יש להודות כי לא הכל מושלם. ישנם כמה אירועים המהווים הפרה של גבולות הסביר עבור מדע בדיוני "ריאליסטי" במהותו. ישנם אלמנטים שניתן היה להסביר אותם או לחבר אותם בסבירות עלילתית אמינה יותר. כשגריי צריך להכריע בין האמינות הפיזית והפיזיקלית המוחלטת, לבין היכולת לשקף את התכנים הרגשיים והסמליים אליהם הוא חותר, הוא בוחר באמת האמנותית. גם, ואולי דווקא בגלל, כשזה לא עולה בקנה אחד עם הריאליזם הבסיסי של הסרט.
בראד פיט, אשר הכריז לאחרונה על כוונתו למעט במשחק בשנים הקרובות, נמצא השנה בתקופת שיא. אחרי הפעלולן הסופר-קול קליף בות' ב"היו זמנים בהוליווד", כאן הוא מעצב וריאציה פגומה מבחינה רגשית של גבריות חזקה. דמותו של מקברייד ב"אד אסטרה" מתקיימת באופן מעניין על רצף של כמה מתפקידיו המשמעותיים של פיט - בעיקר טיילר דרדן ב"מועדון קרב", ומר או'בראיין, האב הנוקשה ב"עץ החיים" של טרנס מאליק. זהו רובד נוסף בסרט המאתגר הזה, שמאוד ראוי לצפייה.
