ההפסד גרם לזיקיות בימין להחליף צבע
לפתע הליכוד בעד מו"מ עם גנץ המושמץ, מתנחלים מדברים על חנינה ומועצת הפיס מתפשרת עם דוקאביב. התבוסה בבחירות הביאה רוחות סתיו
מעולם לא ראיתי זיקית מחליפה צבע במהירות כזו. והאמינו לי, אני מכיר זיקיות. למדתי פאוניסטיקה אצל פרופ' יורם יום טוב והיינריך מנדלסון באוניברסיטת תל אביב ועקבתי אחריהן בכל העולם. זיקיות, לטאות, קומודו ואיגואנות. ואני מכיר גם לטאות ושנוניות, כל אלו שיודעות לגדל זנב מחדש אחרי שנתלש ונותק על ידי טורף שניסה ללכוד אותן.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אבל מעולם בתצפיות שלי בזוחלים לא ראיתי החלפת צבעים וגידול זנב מהירים כאלו. בעבור חמש דקות מסוף המדגם ביום הבחירות הודיעה מירי רגב כי זה לא דמוקרטי ולא יפה מצדו של בני לא לדבר עם ביבי המובס, שתיקיו הפעורים מאיימים לבלוע אותו ואת ביתו והונו.
חיוורונה של הזיקית הארגמנית, או שמא רוממות הדמוקרטיה הכחולה-לבנה שבגרונה של שרת התרבות היוצאת, הן לבטח שיא ביולוגי בהשתנות צבע. זה לא מפתיע. ללטאות יש חוש ריח מצוין. הן מסתייעות בלשון שלוחה על מנת להביא את חלקיקי הריח הנישאים באוויר אל איבר יעקובסון הנמצא בשורש אפן.
ומילא מירי רגב, מיקי זוהר, אמיר אוחנה, דוד ביטן ושאר זיקיות ליכוד. שם זה היה צפוי. אבל לא רק הם. כל זוחלי ארץ ישראל התעוררו. עוד לא עברו 24 שעות מאז ניצחונו של גוש הלא-ביבי בבחירות, וכבר החליטה מועצת הפיס להפשיר את כספי הפרס לזוכה בדוקאביב.
היא אכן זהירה, ואת הפרס לא תיתן ישירות לסרט על עו"ד לאה צמל אלא לפסטיבל, אבל הנה, רק זזו הצידה צילו של ביבי ולשונה של מירי, והם כבר מרגישים את רוחות הסתיו החדשות. איזה אומץ.
בחזון אחרית הימים של הזיקיות הצהירו גם נציגי הימין המתנחלי בתקשורת שיש מקום לדיל בין מערכת המשפט לבין המערכת הפוליטית, וכי כדאי שאחרי השירות הנאה שעשה צלו של נתניהו לכל המערכות הציבוריות של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הוא יסכים לעזוב את הבית בבלפור תמורת חנינה, משכורת לכל החיים והסרוויס ששרה קיבלה מראש הממשלה הנערץ של קונגו. או משהו כזה.
"אנחנו?", היתממו הזיקיות יראות השמיים כשהביטו בעננים המתקדרים, "הכול בידי שמיים. לא הנשמה תהלל יה ולא כל יורדי דומה. אנחנו תמיד היינו בעד הסטטוס-קוו. שטחים זה לא קדוש וערבים זה בני אדם, וזה מאוד לא בריא להיות מחוץ לממשלה".
בשנייה נעלמו איומי ההדתה, ההשתקה, ההפחדה ושיתוק המערכות המבוהל שאחז בכל המאיישים את מסדרונות השלטון, החינוך, האוצר, התחבורה. פתאום הפכו כלבי התקיפה שונאי השמאלנים והערבים לחיות מחמד. עין חתול ירקרק.
מעולם לא היינו כאלו, אמרו הלטאות והזיקיות, אלו שעיניהן מתגלגלות והן יכולות להביט קדימה ואחורה בלי למצמץ כדי לבחון מאיפה נושבת הרוח ואיפה נמצא האויב. צבען התחלף כהרף עין לכחול לבן כאילו תמיד היו שומרות חוק ומגינות הדמוקרטיה המתגוננת.
אח, רוחות הסתיו, החצבים, הסתווניות ורודות הלחי, החלמוניות הצהובות במצוקי הסלע, היורה שתיכף יגיע וישטוף הכול.
"אוף", נשמו לרווחה השממיות החכמות ומביאות המזל שמהלכות הפוכות על תקרות וגגות הבתים ולכן רואות את העולם כמו שהוא. "חשבנו שלנצח נצטרך לסבול את הצבועים האלו".
"לנצח", אמר הינשוף החכם אלכסנדר ינאי שיצא למעוף הערב לחפש עכבר לא זהיר. "הם לא השתנו. זה רק הצבע. לטאות נשארות לטאות, וזיקיות זיקיות. ואל תחששו לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס".
"אנחנו יודעות את זה", אמרו השממיות. "תגיד לגנץ".
- צור שיזף הוא סופר ועיתונאי
- מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
