ירו בו 34 כדורים, רק אחד פגע ושינה את חייו: הלילה הנורא של קצין מגלן הופך לספר
חייל שלקה בהתקף חרדה בג'נין ירה ממרחק 5 מטרים ברועי בן טולילה, ששרד כשהוא משותק בפלג גופו התחתון. בספר "מגובה הלב" הוא מתאר את מאמצי השיקום, את בת הזוג שהתעקשה להישאר ונישאה לו, את החבר שהציל אותו לפני שנהרג בעצמו ואת החיים המחודשים שמצא בכדורסל. ראיון
רועי בן טולילה כמעט נהרג בג'נין לפני 15 שנה, שבועיים לפני יום הולדתו ה-23. היו מי שכבר סברו שהוא מת. ולא מות גיבורים, אלא כזה מהסוג המיותר. הוא היה אז קצין צעיר ומבטיח ביחידת מגלן שיצא לפעולה שגרתית למעצר מחבל ונפגע מאש של חבר לכוח שנכנס להתקף חרדה וירה עליו 34 כדורים מטווח של חמישה מטרים. איכשהו, רק אחד מהם פגע בו, ובכל זאת הוא הותיר אותו משותק בפלג גופו התחתון. כולם שמחו כשהתעורר. חוץ ממנו.
את מה שהתרחש באותו לילה ואת האירועים מאז הנציח בן טולילה בספר שכתב, "מגובה הלב - הקרב שאחרי הקרב", ויוצא כעת לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". בריאיון ל-ynet הוא מספר על המקרה ששינה את חייו: "אנחנו היינו דור הלוחמים של האינתיפאדה השנייה. כבר למדתי שבלילה כזה, כשאתה נכנס למבצע, אתה יודע איך זה מתחיל ואין לך מושג איך זה ייגמר, ועדיין שום דבר לא הכין אותי.
"זה היה מחנה פליטים בג'נין. הובלתי כוח של מגלן לבצע מעצר של מבוקש שהיה שותף בתכנון בהוצאה לפועל של פיגועים. התקרבנו ליעד וחייל מיחידה אחרת שהצטרף אלינו רגע לפני המבצע זיהה אותי בתור המחבל שאותו אנחנו חיפשנו. הוא לקה בהתקף חרדה וירה בי".
שבוע ימים נע בן טולילה בין חיים למוות ואת המשפחה שלו הכינו לגרוע מכל. "אחרי שבוע התעוררתי לרגע הכי מוזר בחיים שלי", הוא מסביר, "כי בשביל כל האנשים שהיו קרובים אליי זה היה הרגע הכי מאושר בחיים, ובשבילי זה היה הרגע הכי עצוב בחיים. התעוררתי כשאני לא מרגיש חצי מהגוף שלי".
מסע השיקום הארוך שעבר, שאותו הוא מכנה "הקרב שאחרי הקרב", הפך אותו לדבריו ללוחם של מלחמות קצרות. "שואלים אותי לא מעט מה היה הרגע הסימבולי שבו 'קמתי על הרגליים', אבל הרי לא היה לי רגע כזה", הוא אומר. "שיקום זה דבר מאוד סיזיפי. המאבק הראשון שלי היה במיטה אחרי שהתעוררתי: להצליח להתגלגל לבד, כי ידעתי שאחרי שאצליח להתגלגל לבד, לא אצטרך שחבר יהפוך אותי כל שעתיים וישן לידי. אלה המלחמות שאתה נתקל בהן אחרי שאתה מתעורר למציאות כזו".
מאיה בחרה להישאר איתי
שיקום מפציעה כזאת מקיף את כל היבטי החיים של אדם. בספר מתאר בן טולילה גם את הצד של מאיה, זוגתו בעת האירוע, שנשארה איתו גם לאחר מכן. "להיות חברה של חייל פצוע זה דבר מורכב", הוא מסביר. "אתה מכיר מישהי שבוחרת בך כשאתה קצין ביחידה מובחרת, כשאתה בשיא של עוצמה פיזית וגם עוצמה של משמעות. הרגשתי אז שאני מסכן את החיים שלי בשביל משהו שאני מרגיש שהוא חשוב. ככה גם מאיה חוותה אותי. ופתאום אני מתעורר כששני הדברים האלה לא קיימים. אני לא עוזר לאף אחד, רק מטריח אחרים.
"הרגש הראשון שמילא אותי היה בושה. הדבר הראשון שאמרתי לה כשהזדמן לנו להיות בחדר ביחד היה 'אני אוהב אותך, ודווקא בגלל זה אני מבקש ממך שתמשיכי את החיים שלך כמו שתמיד חלמת שיהיו לך. לא בחרת להיות עם אדם נכה'. אבל היא אמרה לי שהיא נשארת ושהיא לא מוותרת עליי, ואם היא לא מוותרת עליי - אז מי אני שאוותר על עצמי. שנה אחרי הפציעה התחתנו וכיום יש לנו ארבעה ילדים".
שנתיים אחרי הפציעה והחילוץ נהרג גומז במלחמת לבנון השנייה, אבל בן טולילה לא נכח בהלוויה שלו ולומר לו תודה בפעם האחרונה לפני שנטמן. "באותה השעה בדיוק שבה דני נקבר, פחות משני קילומטר משם, חבר אחר התחתן ונאלצנו להחליט בסוגייה מורכבת: ללכת לחתונה של חבר שמתחיל לבנות את הבית שלו, או ללוויה של האדם שהציל את החיים שלי". בן טולילה בחר בחתונה.
צוות לוחמי כדורסל
ב-13 השנים האחרונות חבר בן טולילה בנבחרת ישראל בכיסאות גלגלים והקים את קבוצת הכדורסל בבית הלוחם בירושלים. לפני כשלושה שבועות הוא ייצג את ישראל באליפות אירופה בפעם השישית.
לכדורסל בכיסאות גלגלים יש עבור בן טולילה משמעות עמוקה הרבה יותר מסתם משחק. "במשך חצי השנה שבה הייתי מאושפז במחלקת השיקום הייתי מאוד עצוב, אבל כשהגעתי למגרש הכדורסל ראיתי אנשים במצב שלי שמתייחסים אליו אחרת לגמרי. זה מילא אותי בהמון כוח. אתה רואה אנשים שלכאורה יש להם את כל הסיבות בעולם להתבצר בכאב ולהיות מדוכאים, אבל כולם היו שמחים. התשוקה הזו לנצח מאוד קסמה לי.
"הם נראו לי צוות של לוחמים. לא צוות של לוחמים בצבא אלא צוות של לוחמים במגרש של החיים. רציתי להיות חלק מהדבר הזה. אחרי שש אליפויות אירופה במדי נבחרת ישראל, האנשים האלה הפכו עבורי בהרבה מאוד מובנים למודל של איך לקחת את החיים הכי רחוק שאפשר".
לפנייה לכתב/ת 
