הבשורה על פי איימן עודה
מנהיג הרשימה המשותפת סחרר את כל המערכת הפוליטית והשיא הגיע בהמלצה של ח"כים ערבים על רמטכ"ל לשעבר לראש הממשלה. וזה מבורך
רק במדינה כמו ישראל מפלגה של אזרחים ערבים ממליצה לראשות הממשלה על מפלגה של גנרלים. אבל בניגוד למה שמוכרים לנו בקמפיין ביבי או טיבי, אין בשורה טובה יותר מההחלטה של הרשימה המשותפת לקחת חלק במשחק הפוליטי. הראשונים שאמורים לברך על כך הם האזרחים היהודים והציונים. למערכת היחסים המורכבת עם האוכלוסייה הערבית בישראל יש היסטוריה מדממת של חשדנות, מעשי נקם ועוינות. אבל אם נודה על האמת, כבר כמה שנים טובות שאנחנו אפילו לא שם, במחוזות השנאה, אלא במחוזות האדישות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
באופן מוזר התרחשו שני תהליכים מקבילים: מצד אחד ניתוק מוחלט של הפוליטיקאים הערבים מהזירה, מה שהעלה אותם לכותרות בעיקר סביב פרובוקציות נוסח העימותים של חנין זועבי. מצד שני - השתלבות איטית של יחידים בכל תחומי החיים ונורמליזציה שקטה. בבתי החולים מטפלים בילדים ובהורים שלנו רופאות ורופאים ואחיות ואחים ערבים מסורים. בבתי המרקחת אנחנו כבר יודעים לחפש את סלמה הרוקחת, שהפכה לדמות אייקונית ב"ארץ נהדרת". ההשכלה הגבוהה לצד השאיפות להצלחה ושגשוג הולידו שיתופי פעולה מרתקים ומרגשים בהייטק, בחינוך, ואפילו בעיצוב שמלות ערב או הכנת גלידה גורמה. וכך אנו נעים בבלי דעת בין גזענות ואיבה כלפי הפוליטיקאים הערבים והאוכלוסייה הערבית כציבור ושבט לבין ההתקרבות המבורכת בין בני האדם עצמם. אנחנו.
וזו בדיוק המשמעות של הפרד ומשול. הפרדה שקרית שנועדה לטשטש את הדמיון בינינו ולהעצים את הפערים והשסעים. הסתרת המורכבות שלפיה לפנינו אזרחים שיש לנו עם חלקם מחלוקת מרה וקשה על נושאי ליבה מרכזיים, אבל גם מכנה משותף רחב כל כך.
שנים העדיפו הן המנהיגים היהודים והן המנהיגים הערבים שתהיה הפרדה ברורה של אנחנו והם. אויבים שנכפה עליהם לחלוק את אותו בית נבחרים, אבל מתחת לשולחן נחתמו בריתות שקטות והסכמות שבקריצה. המשחק הכפול הסב לנו נזק אדיר כחברה, כי המציאות היא אחרת לגמרי.
כמונו, גם האזרח הערבי מודאג מהאלימות הגואה (במגזר הערבי פי כמה וכמה), מהתשתיות המתפרקות, ממשבר הדיור. כמונו, האזרחית הערבייה תוהה איזה חינוך יקבל הילד שלה, עד כמה בטוח לבת שלה להסתובב ברחוב, אבל גם מי ינצח בגמר של "מאסטר שף".
אין פה הנחות לחברי הכנסת הערבים, שחלק מהם עשו מעשים שלא ייעשו ואין מקומם בבית הנבחרים. אבל אסור לנו לעשות הנחות גם לעצמנו. מתי טרחנו לרגע להסיר את דימוי המחבל מערביי ישראל? מתי שוחחנו איתם ולא עליהם? מתי ניסינו להקשיב, להתבונן, להכיר?
פוליטיקה היא מקום מטונף, קשוח וציני. אבל היא המקום שבו קורים דברים. בפוליטיקה לא רק מחוקקים חוקים או מיישמים מדיניות אלא גם מעצבים שיחה ותרבות. הבחירה לקפוץ למים ולהפוך לשחקנים רשמיים היא בשורה מצוינת לכולנו, כי היא תכריח אותנו להתעמת לגופו של דיון ולא לגופו של אדם.
בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, חייבים לכרות בריתות גם עם מי שמחר נצרח עליו במלא גרון, אי אפשר לא לעבוד בשיתוף פעולה. וההכרח הזה הוא מבורך. ואחרי הפוליטיקה ייפתחו זירות נוספות - בתרבות, בספרות, בספורט, בחינוך.
כבר עכשיו, בזכות איימן עודה אחד שסחרר מערכת פוליטית שלמה, אפשר פתאום למצוא באולפנים פרשנים ערבים שיסבירו בידענות מי נגד מי. מי היה מאמין. ייצוג מייצר שותפות, שותפות מייצרת אחריות, ואחריות היא בסוף שם המשחק. ואם נראה לכם שזה תחביב של שמאלנים, תמיד תוכלו לשאול את נתן אשל, יועץ ראש הממשלה, מה עמדתו.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
