שרית חדד: "מעולם לא הייתי בודדה, למדתי לפתח עור של פיל"
בגיל 41 שרית חדד שלמה עם עצמה יותר מאי פעם. בריאיון חשוף ל-ynet ("זאת פעם ראשונה שעיתונאי נכנס אליי הביתה") היא מספרת על תחילת הדרך והקשר עם ההורים, על ההצלחה ("מכירה כאלה שקצת עפים על עצמם") ועל התוכניות להרחבת המשפחה: "נויה הפכה אותי לטובה יותר. אני רוצה עוד"
במקום ללכת לבית הספר, שרית חדד הלכה לחנות כלי נגינה בקניון חדרה. היא ישבה שם שעות ונינגה, כי להורים שלה לא הייתה אפשרות לרכוש עבורה את הכלים המוזיקליים. "לא התביישתי", היא מספרת 30 שנה אחרי, כשהיא יושבת מטרים ספורים מבריכת השחייה בביתה היוקרתי בתל אביב. "לא היה לנו אורגן בבית, לא היו לנו אמצעי נגינה. ככה לימדתי את עצמי לנגן. אהבתי את זה. אפילו עזרתי לאנשים שבאו לקנות כלי נגינה והסברתי להם איך זה עובד".
איך ידעת בעצמך לנגן? הרי אנחנו מדברים על תקופה שלא היה אינטרנט ויוטיוב ללימוד עצמי.
"פשוט הרגשתי את זה תוך כדי נגינה. ישבתי שם שעות ולימדתי את עצמי איך לנגן. העובדים כבר הכירו אותי. יש מן דרייב פנימי כזה להשיג את הדבר הזה ולא משנה מה הוויתורים שהייתי צריכה לעשות. והייתי צריכה לעשות המון וויתורים. לא עניין אותי שום דבר, עשיתי ויתורים על החיים שלי כדי להגיע למטרה והשגתי אותה בעשר אצבעות וגרון אחד".
בדיעבד זה נשמע כמו סיפור של סינדרלה של ממש, אבל חדד, היום כבר בת 41, לא ממהרת להגדיר את עצמה כאחת כזאת. היא החלה את הקריירה המוזיקלית שלה בלהקת צעירי חדרה. "מבחינת ההורים זאת הייתה גאווה", היא נזכרת, "הבת שלהם מופיעה ברחבת העירייה בעצמאות, הם היו גאים". אבל כשחדד ביקשה להופיע במועדוני לילה בשעות הלילה, ההורים החלו להערים קשיים, וחדד נאלצה לברוח מביתה בלילות כדי להגשים את החלום.
"תשמע, אני גדלתי בבית מוזיקלי. סבא שלי זכרו לברכה היה נגן בקווקז, נלחם בצבא הרוסי ונהרג. לאמא שלי יש קול מדהים, היא לא יכלה לעשות עם זה כלום כי בעדה הקווקזית זה לא משהו שאפשר. אני לא חושבת שהיא חלמה על זה, לא דיברנו על זה מעולם. וגם לאחים שלי יש מנעד מוזיקלי רחב, כל אחד אוהב משהו. כשהייתי צריכה ללכת להופעות בלילה זה היה בלתי מתקבל על הדעת אצל ההורים שלי. אני זוכרת שאחד השכנים היה קלידן והיינו יושבים יחד, מנגנים ולומדים שירים. שתבין, לא שיחקתי עם חברים, ולא עניין אותי כלום. רק המוזיקה. בשלב מסויים נאלצנו לברוח בלילות כדי להופיע, אחר כך זה התרחב לבתי אבות ועוד. זה עזר לי לכלכל את עצמי, לא לקחתי מההורים שלי אף פעם כלום".
"אמא לא תמכה בי במוזיקה. לא היה לה קול בבית. בבית שלנו האבא היה המלך ואמא עבדה בבית דאגה לאוכל שהבית יהיה נקי. אבל בחדרי חדרים היא הייתה מזריקה לי את המסרים שלה. הייתי יושבת איתה, היא לא אמרה לי משפטים כמו 'אני מאושרת בשבילך'. אבל כן הייתה נותנת לי כח במילים הפשוטות והקטנות שלה, בשקט בשקט היא דיברה איתי וחיזקה אותי. בלי שאף אחד ישמע".
אחרי שכבר החלה להעז ולתפוס כיוון מוזיקלי, חדד, אז רק בת 18 חוותה טראומה משפחתית כשאיבדה את אביה נקדימון. "הוא נפטר בגלל בעיות בכבד, הוא שתה ועישן", היא נזכרת. "שבוע אחרי שאבא שלי נפטר נכנסתי לחדר והתחלתי לנגן באורגן, שמתי קסטה והקלטתי. שלחתי את הקטע לדוד זיגמן והוא כתב לי את השיר על אבא שלי. הוא הרגיש את מה שרציתי להגיד".
המוות של אבא הפך אותך לאדם אחר?
"הייתי צעירה. הייתי מאוד עסוקה בקריירה. המוות השפיע על כולנו באיזה שהוא אופן. כשבן אדם הוא עמוד התווך של הבית ופתאום לא נמצא - זה אחרת. כל אחד מהאחים עבד כדי להביא כסף הביתה".
זמן קצר לפני פטירת אביה, היא הכירה את האיש שישנה את חיה - אבי גואטה. האמרגן הצעיר שם לב לזמרת הצעירה והחליט לקחת אותה תחת חסותו. "יכול להיות שהוא תחליף לאבא בשבילי. המוות של אבא שלי לא היה פשוט, הוא היה המלך של הבית. אני האחות השמינית, הקטנה. עזרתי במה שיכולתי. למרות זאת לא הרגשתי שהלחץ היה על הכתפיים שלי".
חדד מעידה שתמיד העזה לחלום בגדול על המוזיקה, אבל על נסיעות לחוץ לארץ לדוגמה, לא חלמה. זה לא משהו שעבר לה בראש, איכשהו בכל זאת, עוד לפני גיל 20, היא מצאה את עצמה בפעם הראשונה מחוץ לגבולות מדינת ישראל - מופיעה בירדן, יחד עם גואטה.
ילדה קטנה נוסעת עם איש מבוגר, טוב ככל שיהיה, לחו"ל ועוד לירדן. זה לא מפחיד?
"ממש לא, מה יש לי לפחד? בחיים לא הרגשתי ממנו שום אי נוחות. הוא כל כך האמין בי והייתה לשנינו את אותה מטרה - להצליח".
חדד לא נתנה לקשיים מהבית לעצור אותה, ובגיל 19 עזבה את הבית לראשונה. בהתחלה היא עברה לנתניה. "פחדתי לעבור לתל אביב ולחטוף סיבוב", היא נזכרת. אבל אחרי זמן קצר כבר עברה לעיר שממנה פחדה. "בגיל 21 הרשיתי לעצמי לעבור. היה את הפחד הזה מהתהילה. פחדתי להסתנוור מזה, אבי גואטה היה שם תמיד להזכיר לי ולהכניס אותי לפרופורציות".
השילוב של חדד וגואטה הביא את ההצלחה במהירות ובקצב מסחרר. מ"ניצוץ החיים" האלבום הראשון שלה, היא הצליחה לפלס את דרכה לצמרת המוזיקה בישראל. "באלבום הראשון השגתי את מה שרציתי. זאת הייתה היסטריה ברחוב שאי אפשר לתאר בכלל. בתחנה המרכזית השמיעו שירים עוד לפני שהוצאתי אפילו, זה היה טירוף, אנשים עשו קעקועים שלי. צרכו קסטות בכמויות. מבחינתי הגעתי לאן שרציתי להגיע כבר באלבום הראשון. הייתי מופיעה ערב ערב ולפעמים גם שתיים-שלוש הופעות בערב. הרחוב זה משהו שמאוד מאוד חשוב לי".
חדד סימנה וי ועלתה כמעט על כל במה בישראל, כולל היכל התרבות, למעשה היא הזמרת הים תיכונית הראשונה שעשתה זאת. והכל - בפשטות. "אני זוכרת שאבי גואטה אמר לי 'שרית, שומעת? עושים היכל תרבות'. אמרתי 'וואלה עושים היכל תרבות - מגניב'. הייתי הראשונה. לא היה פחד שלא יקנו כרטיסים, היה מפוצץ. אני זוכר שהייתה כותרת 'סינדרלה כבשה את הבית של זובין מהטה'. זה משמח אותי לדעת שהינה אנחנו משקיעים ועושים בלי פחד".
את מחשיבה את עצמך אמיצה?
"אני בחורה עם אומץ. אני חושבת שאם לא היה לי אומץ לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. בגיל 17 להופיע בירדן? לזה צריך אומץ. הרגשתי שאני עושה משהו יוצא דופן, להופיע תחת שם בדוי".
הריאיון מתקיים בביתה של חדד בתל אביב, שבו שלוש קומות - ובתחתונה אולפן יוקרתי. היא מקליטה ומלחינה, אבל לא מוציאה משם חומרים מקצועיים. בקומה האמצעית - סלון גדול שממנו יוצאים למרפסת שכוללת בריכת שחייה. בקומה העליונה חדרי השינה שלה, ושל בתה נויה, שחוגגת יום הולדת שנתיים בימים אלה. "זאת פעם ראשונה שעיתונאי נכנס אליי הביתה. זה היה בשבילי קו אדום".
למה?
"ארבעת הקירות בבית שלי משאירים אותי שפויה. זו האמת שלי. הבית שלי, המשפחה שלי והחברים שלי. יש איזה משהו בתהילה הזאת שיכול לסובב אותך, ויכול לגרום לך לאבד את הדרך. אני מכירה הרבה כאלה שקצת עפים על עצמם. ואני גדלתי בבית שאמא שלי תמיד אמרה לי 'שרה, לא משנה מה תהיי ואיפה תהיי, תמיד תכבדי את האנשים, תכבדי את השונה. בסוף כולנו הולכים לאותו מקום ולא משנה באיזה מעמד את תהיי'. אלה דברים שכל הזמן מהדהדים בי, לקבל את כולם כי בסופו של דבר כולנו בן אדם. זה לא משנה אם יש לך קצת יותר או פחות. זה השקט שלי, זו הפרטיות שלי".
ובכל זאת, את יותר מ-25 שנה בצמרת המוזיקה בישראל. איך שומרים שהדברים הפרטיים ישארו שלך?
"בעדינות. אני חושבת שבאמת העניין הוא המקום זה של הפשטות, זאת אני. שרית. על הבמה אתה יודע אני זמרת".
ואכן, מזה 6 שנים שחדד מתגוררת בבית הבית המרשים הזה, אבל לא נותנת לו לבלבל אותה. את הריאיון היא מקיימת בחולצת טריקו פשוטה, נטולת איפור כששיערה אסוף. "מה להביא לך לאכול"? היא שואלת וחוזרת עם שלל מתוקים. "שיהיה לך לנשנש", היא אומרת בחיוך.
האמנת אי פעם שתגורי בבית כזה?
"כשהייתי ילדה היה לי חלום שיהיה לי בית עם בריכה ואולפן, והנה הגשמתי אותו. אבל זה לא עושה אותי מאושרת יותר. סבבה, אז בניתי בית שרציתי. בעשר אצבעות וגרון אחד. בלי מתנות מאף אחד. תמיד האמנתי, הייתה לי מטרה והיה לי יעד להגיע למקום גבוה. לא ידעתי אם בדיוק למקום הזה, כי לא ידעתי לתרגם את זה ספציפית. אבל ידעתי שאצליח, הרגשתי את זה בפנים. זה בער בי. כל החיים שלי כיוונתי לזה".
כלכלית, יש לך אפשרות לא לעבוד?
"אני לא רוצה לא לעבוד. אני לא חושבת על זה. אם אני לא עובדת, משעמם לי וחסר לי משהו. אל תשכח שאני עומדת על הבמה יותר ממה שאני חיה בחיים הרגילים שלי. אני רגילה לזה, הבמה זה הבית בשבילי. זה המקום הבטוח שלי. מרגיש לי הכי נוח ונעים וכיף, אני נהנית שם, אני נהנית לשמח ולדבר עם הקהל".
לכל אורך הריאיון חדד מדברת על החיים שלה כחיים שהיו מתוכננים בקפידה, באמצעות הצבת מטרות ויעדים. לפני שנתיים הצליחה לעמוד אולי ביעד החשוב ביותר בחייה - וילדה את בתה נויה. "גם הלידה של נויה הייתה מתוכננת. רציתי ילדים וזה קרה ברגע הכי נכון מבחינתי, ממקום מאוד מאוד שלם. אני לא מוותרת על הקריירה לשנייה. הילדה הזאת פתחה לי כל כך הרבה חדרים בלב שפשוט לא ידעתי שקיימים. היא עשתה אותי בן אדם טוב יותר, סבלני יותר, רגוע יותר, נינוח, פרופורציונאלי יותר".
היית רוצה עוד ילד?
"כמובן. אני רוצה עוד הרבה, לא רק עוד אחד".
גם אימוץ?
"לא חשבתי על זה, אבל יודע מה? כן, הכל יכול להיות".
בדיעבד את מצטערת שלא הבאת מוקדם יותר ילדים?
"לא. ההיגיון הבריא אומר, 'איזה באסה, כן'. אבל לא הייתי בשלה מספיק. היום אני מרגישה שלמה, זה קרה ברגע הנכון בזמן הנכון. מדויק".
יש דברים שנאלצת לוותר עליהם בגלל האימהות?
"להפך. אני עושה יותר. בזכות נויה אני עושה דברים שמעולם לא עשיתי. לא הייתי בגן חיות בחיים. דרך נויה אני חווה את הילדות שלי בפעם השנייה אבל הפעם כמו שצריך. אני הולכת איתה לג'ימבורי ומלא ילדים קופצים על הגב שלי. הם לא יודעים מי אני, מבחינתם אני אמא של נויה. וזה כיף. אני נהנית מזה. אני עולה למעלה ומתגלשת - והיא אומרת לי 'אמא, עוד פעם', אמרתי לה 'עוד פעם? זאת פעם 60 כבר' והיא מאושרת מזה, אז אני עושה גם 90 פעמים בשבילה".
אני מניח שההורים כן מזהים אותך.
"כן, הם מזהים. אבל באמת תודה לאל אנשים מאוד מאוד מכבדים אותי וזה כיף גדול שאנשים נותנים לי את המקום הזה להיות עם הילדה שלי".
את בוחרת שלא לחשוף אותה, נכון?
"נכון, אני לא רוצה לחשוף את הילדה שלי. אני רוצה שתהיה לה את הזכות לבחור. אין לי בעיה שאנשים ברחוב עוברים ומסתכלים, באהבה ובכיף, כל עוד לא מצלמים. ואני חייבת לומר לך - אנשים מכבדים את זה. אני מרגישה שהרחוב מאושר בשבילי".
שואלים אותך שאלות?
"לא, הם פשוט שמחים בשבילי".
זה לא מובן מאליו.
"אז הינה, תראה זה קורה ואני מעריכה את זה מאוד".
בהיריון גם הרגשת שמכבדים אותך?
"התקשורת לחצה עליי מאוד. הטלפונים לא הפסיקו לצלצל, כל יום התקשרו לאבי גואטה ולנידר עוז היח"צנית שלי, 'אנחנו יודעים' ו'למה אתם לא אומרים'. התחננתי לאבי שלא יגיד להם. זה לא היה פשוט. רציתי לעשות את זה בדרך שלי, וגם אומרים שעד חודש שלישי לא מפרסמים היריון, כי יש סיכונים כלשהם. זה משהו מאוד אישי. לא היה לי פשוט. הייתי בחודש שני כשזה פורסם, קצת התבאסתי. רציתי לעכל ולחוות. שתבין, עד הלידה אפילו לא ידעתי אם זה בן או בת. ביקשתי מהרופא לא לגלות לי. בכלל, כל התהליך הזה היה מבורך, כשהגעתי לבית חולים, זה היה בראש השנה, לא הייתה אף אישה בבית חולים, הייתי לבד. כאילו הכל הסתדר לי בטיימינג מדהים כזה".
עברת הרבה בקריירה שלך, הצלחת מאוד. לא הגיע הזמן רגע להיות עם הילדה ולשחרר קצת?
"מה פתאום! חס וחלילה. אני כל הזמן רוצה לעשות, הדברים האלה מדליקים אותי, הם מחיים אותי, כל פעם שבאים עם רעיונות זה משגע אותי אני אומרת שאני רוצה לטרוף את העולם. חודש אחרי שנויה ילדה, עשיתי את אחד המופעים הכי גדולים שהיו פה. אני מרגישה שלא מיציתי. כל הזמן יש לי פרפרים. יש לי את זמן האיכות עם הילדה שלי כל היום. בשמונה וחצי בערב כשהיא הולכת לישון אחרי שאכלנו, התקלחנו ובילינו, זה הזמן שלי עם עצמי. אני הולכת להופעות, לאולפנים, להקלטות. המשפחה שלי נשארת איתה או בייביסיטר. נויה לא מגבילה אותי בשום צורה שהיא, אני מסתכלת מהצד ואומרת לעצמי 'כל הכבוד - הצלחתי. הצלחתי במה שרציתי, להקים משפחה'.
לפני שנויה נולדה, היית לבד. כמה זה היה קשה?
"מעולם לא הייתי בודדה. ואני לא באמת לבד כי יש לי חברים, משפחה. לא הרגשתי לבד אף פעם ועכשיו בטוח שלא".
את בן אדם שנעלב?
"היום לא. אולי פעם הייתי נעלבת מכל מיני דברים. כשהתפרסמו כל מיני שקרים עליי. אבל אתה לומד לפתח עור של פיל, אתה חייב לפתח עור כזה. כל פעם שכבה נוספת. אתה מקבל הרבה מכות בדרך, אבל אני כזאת שאם אני נופלת, זה לשניה אחת, אני קמה, מנקה את עצמי ומתאוששת".
איזה יעד עוד לא הגשמת, ואת חולמת עליו?
"אמא שלי, אלישבע, בת 78, היא סבתא, ויש לה נינים ויש לה כל כך הרבה דברים על הראש, אבל אני מנסה לשכנע אותה שתבוא ונעשה משהו ביחד. יש לה קול מדהים. אני רוצה לעשות איתה שיר. אפילו רק ש'תזרוק' איזה טייק מגניב ואני אסמפל. זה יקרה, זה חלום בשבילי. זה יהיה סוג של ניצחון בשבילי. לאמא שלי פשוט לא היה את האומץ לחלום".
אם היו אומרים לך שיש לך אפשרות להיפגש עם כל אחד בעולם, אפילו מאלה שלא בין החיים, עם מי היית רוצה להיפגש?
"אבא שלי", חדד אומרת ודמעות זולגות על פניה. "הייתי אומרת לו שאני כאמא מבינה אותו, את הדאגה שלו לילדה שלו. אני יודעת שהוא רצה שיהיה לי טוב ושתהיה לי עבודה מסודרת. וגם נותנת לו חיבוק ונשיקה".
