"חמישים": זה לא פוטוגני, אבל זה מצחיק
בריחת שתן באמצע סטוץ, ילדים בגיל ההתבגרות ואבא שסובל מדמנציה, הם רק חלק מהרגעים שגיבורת הסדרה אלונה, צריכה להתמודד איתם ביומיום. לפרקים זה נראה אכזרי, אבל התסריט הקולח הופך את "חמישים" לצפייה מהנה לכולם, לא רק לבנות הגיל המדובר
"מה זה, טיזינג של זקנות?", תוהה הווטרינר שאלונה, הדמות הראשית בדרמה הקומית "חמישים", נמלטת מהמפגש המיני איתו בעקבות בריחת שתן. פרק אחד קודם לכן, אלונה, תסריטאית במקצועה, ישבה מול מפיק וניסתה למכור לו את הסדרה החדשה שהיא עובדת עליה, ומבוססת על חייה. "בארץ אף אחד לא מתעניין בזקנים", מסביר לה האיש. אלו רק שתי סצינות מתוך מארג שלם שחיברה הסופרת והתסריטאית יעל הדיה ("עדן", הליין של אילת זורר ב"בטיפול"), וכולו שיר קינה לגיל חמישים. כלומר לתקופה בחייהן בה נשים – בואו נודה באמת, כמעט ורק נשים – הופכות ליצורים נטולי הגדרה.
כי מה זה הגיל הזה, גיל חמישים? המנהרה שמובילה אותך מגיל ארבעים לשנות השישים שלך, כלומר לזיקנה. בינתיים אתה כבר לא פה ועוד לא שם. חמישים זה הארבעים הישן. ואלונה (שמגולמת במופתיות על ידי אילנית בן יעקב) מותקפת מכל הכיוונים. התסריט של הדיה (שמבוסס על חייה כאם חד הורית לשלושה ילדים) לא מרחם עליה לרגע ושולח אותה באומץ לרצף של רגעים יומיומיים ותובעניים.
רשות המיסים חומדת את הכסף שאין לה, אבא שלה כבר נושק לדמנטיות, הבחורים שהיא מוצאת בטינדר רוצים רק סקס, הגיניקולוגית שלה מבקשת ממנה לכווץ את הווגינה (והתשובה המושלמת: "אני לא יכולה לכווץ בקונטקסט הזה") והילדים שלה, כל אחד בשלב אחר של התופת הנקראת גיל ההתבגרות, מצפים לאמא מכילה ותומכת. תסריט שכולו פרטים קטנים ורמיזות מינוריות על משברים גדולים ותהליכים בלתי נמנעים.
עוד ביקורות טלוויזיה:
מעל כל תלאות החיים האלה מרחפת העובדה שאלונה היא בת 50, וזה שהיא נראית מצוין (או - כמו שאומרים כשרוצים לעצבן - "נראית מצוין לגילה"), לא משנה את העובדה שהיא כבר עם רגל אחת בחוץ ומזמן לא משוטטת בשוק, לפחות לא בשוק שהיא הייתה רוצה ("נהייתי פלנקטון" היא אומרת וקולעת בול). וזוהי על רגל אחת הטרגדיה של המבוגרים האחראיים שכבר מבוגרים מדי מכדי להיחשב לכאלה שהחיים לפניהם, אבל עוד לא מבוגרים מספיק כדי שמישהו אחר יטפל בהם.
"חמישים" (ששמונת הפרקים שלה עלו אתמול בבינג' ל- yes EDGE) היא סדרה מתוחכמת ולא פעם מתחכמת. אפשר בקלות להגדיר אותה כברנז'אית או תל אביבית, בין אם בגלל הסובסטרט עליו מתקיימת הגיבורה שלו ובין אם בגלל אופי הדיאלוגים וסוג ההומור. אבל במהות שלה, היא נוגעת בנקודה אוניברסלית ובמילכוד שאופייני בעיקר לדור הנוכחי יותר מאשר לדורות קודמים. לא פעם היא עושה את זה באופן חסר רחמים, לפעמים אפילו אכזרי (בריחת שתן באמצע סטוץ, לא נעים) אבל אלה האמצעים הדרושים להמחשת התחושה שהחיים מתאכזרים אליך. כל אלה ארוזים בתסריט קולח, דיאלוגים טבעיים ומדוברים שיושבים טוב בפה של השחקנים ובאמת משחק שובה לב של בן יעקב, שמצליחה להביא לא מעט חמלה ונחת. בכל זאת, משהו צריך לרפד את העצמות היבשות והזקנות שלנו.
