הקומדיה הישראלית "מחילה" מפתיעה לטובה
הסרט החדש של יוצרי "מכתוב" ו"עספור" אומנם נופל בפח הסטריאוטיפי ומצמצם את הטראומה של תושבי הדרום לכדי אתנחתא קומית - אך מדובר בקומדיה קלילה ועממית, במובן החיובי של המילה
הנה עוד סרט שיכול היה להיקרא "ימים נוראים", אלמלא השם הזה כבר היה תפוס. "מחילה", סרטם החדש של גיא עמיר וחנן סביון (יוצרי "מכתוב" ו"עספור"), הוא שם שמכביד למדיי על רוחה הקלילה של הקומדיה הזו - שהדבר העיקרי שאפשר לומר לזכותה הוא שהיא מפתיעה לטובה. מפתיעה, לא משום שהיא זוקפת איכויות שלא שיערנו שיהיו בה, אלא בעיקר מפני ששורה עליה חן מסוים שמצליח להפוך את הצפייה בה לחוויה סבירה בהחלט.
כמו "מכתוב" לפניו (שהפך לאחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, עם כ-570 אלף צופים), גם הסרט הנוכחי מתרחש על רקע עולמם של פושעי רקק. שאול וניסן (בגילומם של צמד היוצרים) שניסיון שוד שלהם משתבש ושולח את האחד לכלא ואת השני לחיק הדת. עם שחרורו של שאול, מתייצב ניסן בפתח הכלא ומבקש מחילה. אחרי הכל, חברו הוא זה שנתפס בשל פזיזותו בעוד הוא נמלט מהארץ אחרי שקבר את השלל (300 אלף שקלים) אי שם בקרבת גבול הרצועה.
עוד ביקורות:
ניסיונם של השניים למצוא את הכסף נכשל, והנסיבות מערבות אותם עם גנגסטר מקומי (אלון אבוטבול) ששולח אותם למשימה נוספת - לפרוץ את כספתו של פושע-על בדואי, לבזוז את תכולתה ולהתחלק עמו. שאול זקוק לממון כדי לרשום את בתו, רקדנית מחוננת (ליאלי אלקון), לאקדמיה המלכותית הבריטית, ואילו ניסן מחפש להקים משפחה עם אלמנה צעירה (שירי מימון). הימים הם עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אזעקות צבע אדום מחרידות את תושבי העיירה הדרומית, ורצונו העז של ניסן לזכות במחילתו של שאול שב ומסבך את השניים.
הדמויות הנשיות, שכוללות גם את אשתו המניקוריסטית של שאול (נועה קולר), לא ממש משרתות את העלילה. הן הפרס המיועד לגברים שיטהרו את מצפונם. כמו כן, לא לגמרי ברור מדוע הסרט מתרחש בדרום הארץ דווקא - הרי הבריחה אל המרחבים המוגנים רק מעכבת את העלילה שלא לצורך, למעט רגע קומי אחד שבו סוס אצילי בשם רומיאו עושה את צרכיו בממ"ד. אולי זוהי דרכם של היוצרים להזדהות עם תושבי הדרום, אבל היה עדיף אם החוויה הטראומטית הזו תנוצל להבא באופן פחות רדוקטיבי. כאן, ירי הרקטות הוא לא יותר מאשר הפרעה למהלכו המסודר של שוד.
עמיר וסביון הם ללא ספק יוצרים בעלי נוכחות בקולנוע ובטלוויזיה שלנו. הם משכילים ליצור קומדיה עממית בעלת נגיעות עכשוויות ("צבע אדום"), שאינה לועגת לחזרה בתשובה, נמנעת מעיסוק מפורש בעדתיות, אך בהחלט נענית לכמה סטריאוטיפים גזעניים שהחברה הישראלית לוקה בהם (תיאור אלים וחשוך של הבדואים). נדמה כי הם מנסים להגדיר מחדש את מקומה של הקומדיה הישראלית היום - מחוץ למסגרת הצבאית שהכי מזוהה עמה והתחושה היא שהם לא מתייחסים אל המושג "עממי" באופן נצלני ומזלזל. הקהל שמילא את האולם ביום הקולנוע הישראלי הגיב לסרט בהנאה מסוימת, וכך גם אני.
