הלוחמים העיראקים והאיום על ישראל
מיליציות "אל-חשד א-שעבי", שנטען כי ישראל מפציצה אותן בעיראק, הוקמו כדי להגן על בגדד מהג'יהאדיסטים של דאעש, אבל מאז הן הלכו והתעצמו – בזכות נשק אמריקני ותמיכה איראנית. אחרי חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן, במפרץ שואלים: האם טהרן משתלטת על עוד מדינה מבפנים?
67 המיליציות השיעיות הפועלות בעיראק ומתקראות "אל-חשד א-שעבי" היו למעשה אמורות לסיים את תפקידן כבר בשנה שעברה. אחרי הכול הן הצטרפו לצבא עיראק במסגרת המלחמה נגד דאעש – וב-2018 ארגון זה כבר חוסל בעיקרו.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
כשהמיליציות הוקמו הן חברו לצבא מתוקף פסק הלכה של האייתוללה העליון של עיראק, עלי סיסתנאי מנג'ף, שהכריז על "ג'יהאד הגנתי". סיסתאני ראה במלחמה נגד ארגון "המדינה האיסלאמית" את צו השעה, וחשש לגורל העדה השיעית הגדולה, שהיא 60% מאוכלוסיית עיראק, ולאתרים הקדושים לה – קברי האימאמים. עשרות אלפי שיעים נענו אז לקריאה והתגייסו.
כשראש ממשלת עיראק דאז נורי אל-מאלכי אישר ביוני 2014 את הקמת המיליציות, הוא עשה זאת כדי להגן על הבירה בגדד מפני דאעש, וב-2015 החליטה ממשלת עיראק להקצות להן תקציב קבוע של כ-60 מיליון דולר בשנה, תקציב שמאז רק הולך וגדֵל. אבל בשנים שחלפו בינתיים – המציאות השתנתה: המיליציות עברו מהגנה להתקפה, ובמהלך המלחמה נגד דאעש השתלטה עליהן איראן והפכה אותן למעין "חיזבאללה של עיראק", אמצעי כוח הנתון בידיה.
הפירוק – משימה מסוכנת
בימי הלחימה נגד "המדינה האיסלאמית" הייתה אולי אחדות אינטרסים בין ארה"ב, צבא עיראק ו"אל-חשד א-שעבי", אולם אחרי שארגון הטרור מוּגר אשתקד – הפכו המיליציות לנטל כלכלי וצבאי על עיראק. כדי להחליש את השפעת איראן ניסתה הממשלה בבגדד לפרק אותן ולצרף את אנשיהן לצבא העיראקי הסדיר – אולם ללא הצלחה מרובה. בשנות המלחמה, יש לזכור, ציידה ממשלת עיראק את המיליציות בנשק אמריקני, וכעת פירוקן עלול להיות משימה מסוכנת ביותר.
לקריאה נוספת: ההימור של עיראק נגד המיליציות השיעיות
בראש מיליציות "אל-חשד א-שעבי", שאת שמן אפשר לתרגם לעברית כ"הריכוז העממי", עומד פאלח אל-פיאד, והוא מייצג דווקא עמדה מתונה ביחס לארה"ב. לאחרונה הסתכסך עם סגנו אבו האדי אל-מוהנדס, שמיהר להאשים את האמריקנים כי אפשרו לישראל להפציץ את המיליציות. אל-פיאד פקפק באמיתות הידיעה, וטען בפני ראש ממשלת עיראק הנוכחי, עאדל עבד אל-מהדי, כי דברי אל-מוהנדס אינם מייצגים את המיליציות. הוא אף הדגיש כי המיליציות כפופות למערכת הביטחון. בכירים ב"אל-חשד א-שעבי" זעמו על התבטאויות אל-פיאד, וטענו כי אלה דברי חנופה לאמריקנים.
כעת מתנהל מאבק בצמרת המיליציות בין תומכי איראן לנאמניה של הממשלה בבגדד, המעוניינים בהמשך התמיכה האמריקנית בעיראק. מתנגדיה של איראן בתוך עיראק, בהם השייח השיעי מוקתדא סאדר, מאשימים את "הריכוז העממי" במעשי שוד וביזה ובפגיעה באזרחים סונים חפים מפשע, וגם הציר הסוני שמובילות קטאר וטורקיה רואה במיליציות איום על האוכלוסייה הסונית בעיראק. סעודיה ואיחוד האמירויות הזהירו כי "אל-חשד א-שעבי" גרוע לא פחות מדאעש, וכי הוא משרת את האינטרס האיראני. ארה"ב עצמה הכריזה על כמה מיליציות קיצוניות הנכללות ב"ריכוז העממי" כארגוני טרור.
שיעים נגד שיעים
בתוך התסבוכת העיראקית הזו, כאמור, נמצאת בשבועות האחרונים גם ישראל. לפי התקשורת הערבית, ישראל הרחיבה לאחרונה את טווח ההתקפות שלה על המיליציות של איראן, ואם עד לא מזמן רוכזו ההפצצות נגד חיזבאללה בלבנון ונגד מטרות איראניות בסוריה, הרי שכעת גם מיליציות "הריכוז העממי" בעיראק נמצאות על הכוונת של חיל האוויר.
חשוב להבהיר: ישראל אמנם הואשמה בהתקפות על "אל-חשד א-שעבי", אך יש אויבים פוטנציאליים רבים מלבדה שעשויים לעמוד מאחורי ההפצצות המסתוריות. שיתוף הפעולה בין זרועותיה של איראן בעולם הערבי מדאיג לא רק את ישראל, אלא גם את הציר הסוני המתון – זה הכולל את סעודיה, נסיכויות המפרץ, מצרים וירדן. ציר זה ניצב מול ציר ה"מוקאוומה" ("ההתנגדות"): איראן, המשטר הסורי, חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן – וכעת גם "הריכוז העממי" בעיראק.
גם בעיראק עצמה יש למיליציות הללו אויבים רבים, כגון הסונים במערב המדינה, אנשי הפשמרגה הכורדים בצפונה, והכוחות האמריקניים הפרוסים ברחביה ורואים במיליציות איום טרור. אפילו בתוך המחנה השיעי בדרום-מזרח עיראק יש ל"אל-חשד א-שעבי" מתנגדים חריפים, בהנהגתו של השייח סאדר. תקיפה נגד בסיסי "הריכוז העממי" עשויה לצאת גם מסעודיה ומכוויית שבדרום, או להיעשות על-ידי המיליציות הכורדיות של "כוחות סוריה הדמוקרטית" בצפון סוריה.
נשק ולוחמים: הציר המהיר
ובכל זאת, לישראל עשוי כמובן להיות אינטרס לפגוע במיליציות העיראקיות: שיתוף הפעולה שלהן עם "ציר ההתנגדות" כולל העברת אמצעי לחימה דרך הגבולות של לבנון, סוריה ועיראק. איראן שואפת ליצור בשנים הקרובות שני צירים – יבשתי וימי – מאיראן ללבנון, כך שתוכל להעביר באופן חופשי ומהיר יותר לוחמים ונשק לצורך העמקת ההשתלטות שלה על סוריה ולבנון ויצירת חזית רחבה יותר נגד ישראל.
לאחרונה פורסמו בתקשורת הערבית ידיעות שלפיהן מתנהל משא ומתן על פתיחת נמל איראני בלטקייה שבצפון סוריה ומתנהלים מכרזים להנחת מסילת רכבת מאיראן לסוריה דרך עיראק. אפשר להעריך כי ההפצצות נגד המיליציות השיעיות בלבנון ובסוריה אילצו את האיראנים להרחיק את הנשק שלהם, בעיקר את הטילים, מטווח המטוסים הישראליים, עד לעיראק, ואם נכונות הידיעות שישראל הפציצה בעיראק – הרי שהמסר הוא כי לנשק האיראני אין מקום בטוח במזרח התיכון.
פרשנים בעולם הערבי מסבירים כי ישראל מנצלת את חולשת המדינות שבהן פועלות המיליציות השיעיות: עיראק של אחרי המלחמה בדאעש סובלת מהרס, מעוני ומפילוג פוליטי בין השיעים במזרח, הסונים הערבים במערב והכורדים בצפון, והשיעים בעיראק מפוצלים בעצמם למחנה פרו-איראני, השולט במדינה, ולמחנה הסאדרי, המייצג את העניים בבצרה ובדרום מזרח עיראק; בסוריה טרם הסתיימה סופית מלחמת האזרחים, המדינה הרוסה, והצבא שחוק לחלוטין ועובר תהליך שיקום איטי; ולבנון היא מדינה כושלת כלכלית וחלשה צבאית, שהעדוֹת החיוֹת בה מסוכסכות זו עם זו. התנאים הללו אמנם פועלים לטובת איראן, אך גם מקילים על ישראל להגיע לכל נקודה שבה צץ איום על ביטחונה.
מדינה בתוך מדינה
טענה מעניינת הנשמעת מפי פרשנים ערבים היא שהמאבק במזרח התיכון מתנהל בשני מישורים: עימות בין איראן לארה"ב, שטרם התלקח לכדי מלחמה, ומלחמה שכבר החלה בין ישראל לגורמי הפרוקסי של איראן – המיליציות השיעיות. זו אינה מלחמה שקולה, והיתרון של הצד האמריקני-ישראלי בה ברור, אך איראן וזרועותיה נהנות מהרתעה בשל המחיר הכבד שלמחמה זו יכולה לגבות מיריבותיה.
בהתקפתה האחרונה בסעודיה הוכיחה איראן כי היא יכולה לפגוע קשות בשוק הנפט העולמי, וישראל מודעת לעובדה שבידי חיזבאללה טילים רבים היכולים לפגוע בעורף שלה, בדגש על מפרץ חיפה. לפי פרשנות זו, ההתקפות הישראליות בעיראק ובסוריה נועדו לעצור את אספקת הנשק לחיזבאללה בסיוע מיליציות שיעיות נוספות, או לפחות להאט אותה.
מיליציות "אל-חשד א-שעבי", חשוב לציין, הן רק איום משנִי על ישראל: עיקר תרומתן לאיום עלינו הוא הסיוע שלהן לחיזבאללה, אך הן עצמן מרוחקות מגבולות ישראל ושרויות במשבר פנימי. המדינות הסוניות מודאגות מהמיליציות הללו הרבה יותר: הן צופות בדפוס ה"מדינה בתוך מדינה" שמייצרת איראן כדי להשתלט על מדינות ערב – החות'ים בתימן, חיזבאללה בלבנון, "הריכוז העממי" בעיראק – ותוהות: מי הבאה בתור?
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה ומורה לערבית באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם. ספרו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010. ד"ר פרידמן מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן .
לפנייה לכתב/ת 
