הטאבו נשבר: ערבים כותבים ארוטיקה
עד למאה ה-14 פרחה הספרות הארוטית הערבית, עם יצירות על חיי המין של מוחמד ועל לסביות. הקולוניאליזם שינה הכול, אבל עכשיו מתחילים הערבים לפרק שוב מוסכמות, כולל כתב עת על הומואים, אוננות והתנסויות ראשונות. מה שאסור לפרסום – מורידים ב-PDF
"יהי רצון שאללה יעניק תהילה וישועה נצחית למי שיודע ללטף לחי רכה בצורה מושלמת, להעניק שבח מוצדק למותניים צרים, ולבוא אל נרתיק מתוק במיומנות ראויה". (המלומד המוסלמי ג'לאל א-דין א-סיוטי בספר האקספוזיציה, 1547)
בשנת 2016 תבע האני סאלח תוופיק את אחמד נאג'י, בטענה כי הרומן הארוטי של האחרון, "השימוש בחיים", שיצא לאור שנתיים קודם לכן, גרם לו להתקף לב מרוב גסות וחוסר מוסריות. בית המשפט במצרים פסק לטובת תוופיק והפך את נאג'י ל"חלל" נוסף במלחמת חופש הביטוי ולסמל למאבק בטאבו מיני.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
לצד השירה כללה תנועת ההתעוררות של הספרות הארוטית גם את הפרוזה, שבמסגרתה התפרסמו ספרים ארוטיים שהרעידו את השיח הציבורי הערבי. אף שהספרות הזו הייתה מאופקת יותר ופורנוגרפית פחות מעבודותיהם של רוב המשוררים שהוזכרו לעיל, וספרו של עבדו ואזן "גן החושים" (1993) הוא דוגמה טובה לכך, היא נאסרה לפרסום ולהפצה בחלקים גדולים בעולם הערבי.
כמה מדהים גופו של הגבר
המרכיב הבולט בשירה ובספרות הערבית הארוטית בשנות ה-80 וה-90 היה פולחן ואידיאליזציה גברית של הגוף הנשי ופנטזיות על אפשרויות העונג. מיניות נשית סבלה מביקורת ציבורית ומצנזורה מקיפה יותר גם מחוץ לסוגות הארוטיות. לילא בעלבכי וקולט חורי מסוריה היו בין הסופרות הראשונות שעסקו במיניות נשית, בשנות ה-60. באוסף הסיפורים הקצרים של בעלבכי "חללית של רוך לירח" (1960), מספקת המספרת תיאור מיני נלהב של המאהב שלה, ובעקבות זאת נידונה בעלבכי למאסר על השחתת החברה. עם זאת, רובם המכריע של הסיפורים הקצרים התמקד ברגש והציג תיאורים פואטיים של אהבה וגעגוע. באותה תקופה מיניות נשית הייתה עדיין טאבו בספרות הערבית.
אחת מהן הייתה נג'מה (שם בדוי). הרומן שלה "השקד", אוטוביוגרפיה של התבגרותה המינית ומאבקה לשחרור כאישה עצמאית במרוקו, פורסם בצרפתית בשנת 2006. נג'מה תיארה את נישואיה הכפויים בגיל 17 לגבר מבוגר ואת בריחתה בהמשך לחיים בניכר. היא עוררה שאלות מורכבות על שחרור ועל מניפולציות תרבותיות וחברתיות, אף שמיצירתה נראה כי היא מעדיפה את מצב החופש על כל בעיותיו. בחסות האנונימיות מפליגה נג'מה בתיאורי העונג במעשה המיני, ומשווה אותו, באופן גרפי אך אלגנטי, לתפילה ולמסירות נפש דתית.
למה הושתק העונג
מאז תחילת המאה ה-21 מתחזקת הנוכחות הנשית בספרות הארוטית הערבית. חלק מהסופרות משתמשות בארוטיקה כדי לפתח דיון מעמיק בשוויון, בטאבו ובדינמיקות חברתיות. ברומן "הוכחת הדבש" (2007) מציגה הסופרת הסורית סלווה א-נעימי את אתגריה של ההרפתקנית המינית הערבייה, ומתייחסת תוך כדי כך לטקסטים קלאסיים אך מודחקים, כמו אלה של המלומד הנודע בן המאה השמינית אל-ג'אחז, שבהם נחקרו מושגים שונים בתחום המיניות.
עוד ניתוחים מרתקים על המזה"ת מבית "הפורום לחשיבה אזורית" תוכלו לקרוא כאן
מהמאמרים הקודמים בסדרה: בן סלמאן, רוצח המונים , בוליווד גילתה את האיסלאם – ומעצבנת את כולם
התיאורים הארוטיים בספר הם מפורשים וגרפיים. לצד זאת תוהה המחברת שוב ושוב כיצד ומדוע הושתקו המיניות והעונג, שהיו נושאים רווחים כל כך בשיח וביצירה הספרותית הערבית המוקדמת. היבטים אלה הפכו את "הוכחת הדבש" לספר יוצא דופן בספרות הארוטית הערבית. אף שהרומן תורגם ל-19 שפות הוא נאסר להפצה בכל מדינות ערב למעט בצפון אפריקה. הדבר לא מנע, כמובן, את העלאתו לרשת כקובץ PDF ואת שיתופו הנרחב בין קוראות וקוראים, צעירים ומבוגרים, מרחבי האזור כולו.
הסופרת והמשוררת הלבנונית ג'ומאנה חדאד שואלת שאלות דומות ונחושה לא פחות להנכיח את הדיון על מיניות בשיח הציבורי הערבי. בשנת 2008 היא הקימה את "ג'יסם" (גוף), כתב עת ערבי ראשון מסוגו לתרבות וארוטיקה, שדן בנושאים כמו הומוסקסואליות, אוננות, אלימות, דיכוי מיני והתעוררות מינית. כתב העת כולל טור קבוע בשם "הפעם הראשונה שלי", שבו דמות מפורסמת מתארת את המפגש המיני הראשון שלה.
שיקויי חשק מהמאה ה-13
כפי שמצהירה א-נעימי בספרה פורץ הדרך, לספרות הארוטית יש היסטוריה עשירה במסורת האיסלאמית ובספרות הערבית הקדם-מודרנית. מאז ימי הנביא מוחמד התקיים דיון ציבורי ענף בחברות ערביות ואיסלאמיות על מין ומיניות, על תלאות המין ותענוגותיו, ועל גברים ונשים כאחד. "אומנות המשגל", סוגה ספרותית רב-תחומית באימפריה העבאסית במאה התשיעית, הוקדשה לארוטולוגיה (חקר התשוקה המינית ואומנות ההתעלסות), ושולבו בה מושגים דתיים, רעיונות פילוסופיים והיבטים רפואיים. רבים מהסופרים הארוטיים הערבים-מוסלמים בתקופה הקדם-מודרנית היו חוקרים בעלי הכשרה דתית, פרשנים חברתיים ואף מטפלים מיניים. הספרות הזו נחלקה לשתי גישות: האחת היא גישה פיזית-רפואית, והשנייה היא גישה פסיכולוגית-פורנוגרפית, שמטרתה הייתה בדרך כלל לעורר חשק מיני אצל הקורא.
לאחר תקופת השיא של הארוטולוגיה הערבית, בין המאות החמישית וה-14, הפך בהדרגה השיח הציבורי על מין לטאבו בחברות הערביות. הסיבות הרווחות לכך במחקר הן הקולוניאליזם, המדע המערבי וביטול העבדות. אולם כיום ניכרת עלייה מחודשת בשיח המיני ובארוטיקה הערבית: יותר ויותר צעירים ברחבי המזרח התיכון מוכנים לפרק מוסכמות מיניות – גם למטרות חינוכיות, תרבותיות וחברתיות, וגם לצורכי עונג והנאה.
קייטי וקסברגר היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית .
