היו צריכים לקרוא לסדרה הזו "ארבע קלישאות ולוויה אחת"
האדפטציה הטלוויזיונית לסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת" לא מפספסת הזדמנות ליפול לכל קלישאה אפשרית, ולמרבה הצער, עושה זאת ללא טיפת חן. אפילו הליהוק של נטלי עמנואל ("משחקי הכס") וניקש פאטל מרגיש כמו אילוץ פוליטיקלי קורקט במקום חידוש מרענן
"אנחנו קלישאה גם בלי שתעמיד פנים שאתה עומד לעזוב את אשתך", אומרת אחת הדמויות הראשיות לחבר הנשוי שלה בפרק הראשון של "ארבע חתונות ולוויה אחת". רגעים כאלו של מודעות עצמית צלולה הם אלו שגורמים לי לתהות אם לא מדובר בעצם בבדיחה אחת גדולה של האנשים שיצרו אותה, בעיקר כשמדובר באנשים שהיו מעורבים בעשייה של "המשרד" האמריקנית (מינדי קאלינג), "משפחת סימפסון" ו"קומיוניטי" (מארק וורברטון), ושיודעים דבר אחד או שניים על קומדיה מתוחכמת ומקורית. בעקבות צירוף מקרים מפתיע, המילה הראשונה שמהדהדת בראש במהלך הצפייה בסדרה, שאמורה לתפקד על תקן אדפטציה לקומדיה הרומנטית הקולנועית האהובה, היא "קלישאה".
25 שנה עברו מאז יציאת הסרט לאקרנים ואף שבניגוד לקולנוע, המסך הקטן הפך יותר ויותר מתוחכם, אי אפשר לקבל הכל. על השפע העצום שהביאו איתם נטפליקס ועוזריה (הפעם זאת Hulu) חייבים לשלם גם מחיר. כדי לייצר כל כך הרבה תוכן חייבים לעבוד בפס ייצור, וכתוצאה מכך, כדי למצוא את הפנינים הטלוויזיוניות שמאפשרים התקציב והחופש של רשתות הכבלים, צריך לצלוח ערימת סדרות גנריות שמורכבות מאחד מאבות המזון של פס הייצור: הקלישאות.
ואם זה לא פס הייצור אולי זה שיתוק שאחז ביוצרים כשהתבקשו לייצר סדרה שתתכתב עם הסרט המצליח ההוא. הרי במקרה כזה יש שתי ברירות - ללכת במובהק על דמיון מוחלט למקור או להתרחק ממנו כדי להצליח לייצר משהו מקורי משלך. עושה רושם שהאנשים שעשו את "ארבע חתונות" (שעלתה אמש, ג', 22:00 ב-yes DRAMA) נתקעו איפה שהוא בדרך.
עוד ביקורות טלוויזיה:
מצד אחד, למעט השם (וגיחה של אנדי מקדואל כדמות משנית) אין שום קשר בין הסרט עליו כביכול מתבססת הסדרה ובין הסדרה עצמה. הגיבורים הפעם הם חבורה של אמריקנים שהיגרו ללונדון והרומנים שהם נקלעים אליהם. אבל למרות השוני הסדרה לא מצליחה לפספס אף רעיון נדוש שכבר נטחן עד דק באלפי קומדיות רומנטיות, ברמה שתאפשר לכם לנחש את השורה הבאה בתסריט בעיניים עצומות (ואולי עדיף, בעיקר אם אתם אוהבים את הסרט). אפילו הליהוק של נטלי עמנואל (מיסאנדיי מ"משחקי הכס") החצי דומיניקנית וניקש פאטל הפקיסטני מרגיש כמו תיקון פוליטיקלי קורקט, בניגוד - לשם השוואה - לליין של זוג הגייז בסרט המקורי, שהיה מנומק ומרגש.
הבחור החתיך שפגשת בשדה התעופה הוא בן הזוג של החברה הכי טובה שלה? צ'ק. האם רק את תוכלי לאפשר לו לממש את האני האמיתי שלו, להלן קריירת משחק לעומת קריירה של בנקאי השקעות? צ'ק. בת הזוג של החבר שלכם היא מרשעת וממררת את חייו ולכן לא תהיה לכם בעיה כשהוא יעזוב אותה? צ'ק. ואלו רק דוגמאות מהפרק הראשון. כל הקונסטרוקציה סובלת מהיעדר ייחוד או ברק או קריצה, אין בה את החינניות השלומפרית והאנושית שאפיינה את הדמויות מהסרט. כולם נראים כאילו יצאו מקטלוג אמריקני וכל הדמויות מדברות באותה שפה. ממש ארבע קלישאות ולוויה אחת (של הסרט המקורי), ומכיוון שאני יודעת לקרוא שפת גוף ומזהה את העתיד הקרוב, אני מכריזה בזאת - הרחיקו את הטלפיים שלכם מ"נוטינג היל".
