החלום: לתקן, לשנות, לכפר על מה שקרה
סבא של אודליה באייר הוא גרמני שזוכר טוב מאוד את גרמניה הנאצית. בנסיון לכפר על זוועות העבר סבא וסבתא שלה פתחו בישראל בית אבות סיעודי לניצולי שואה שהפך להיות ביתה של אודליה. לאחר ששירתה כלוחמת מחלצת היא מסיימת כעת קורס קצינות. בטור אישי, לקראת כיפור, מספרת אודליה על סליחה, חרטה ותרומה לקהילה
אני אודליה באייר, ואני גרה בבית אבות. נשמע קצת מוזר?
סבא שלי הוא גרמני שגדל כל חייו בגרמניה, וזוכר טוב מאוד את גרמניה הנאצית, ואיך התעללו ביהודים חפים מפשע. תמיד היה לו חלום לתקן, לשנות, לנסות לכפר על כל מה שקרה. בעקבות אמונתם של סבא וסבתא שלי צמחה בהם השאיפה לעזור לעם היהודי, העם הנבחר של אלוהים.
בעקבות כך לפני קצת יותר מחמישים שנה הצטרפו לארגון "צדקה" וניהלו את בית ההבראה בשבי ציון "בית אל". בהמשך לבית הארחה, סבא וסבתא הבינו שזה לא מספיק, שיש מקום לעשות עוד צריך בבית אבות לניצולי שואה וכך נפתח בית האבות "בית אליעזר" לניצולי שואה במעלות תרשיחא. או כפי שאני מכנה אותו, הבית שלי.
אמא שלי הגיעה לארץ מגרמניה כשהייתה בת 22. היא באה לתרום ולהתנדב בארץ למשך שנה. חוץ מלהתאהב במדינה היא גם קצת התאהבה באבא שלי. היא החליטה להשאר בארץ ולהתחתן, ואז אני נולדתי.
נולדתי לתוך בית האבות, את השבתות ואת החגים היינו חוגגים יחד עם הניצולים ולפעמים אחר הצהריים הם היו "מחליפים" את החברים שלי.
"המקום הזה זה הבית שלי"
לקראת גיל 17, כשהגיע צו הגיוס הראשון לא הייתה לי אפילו התלבטות.
אמנם אבא שלי וסבא שלי לא שירתו בצה"ל. אבל היה לי ברור שאני רוצה להתגייס. אחותי הגדולה התגייסה לחטיבת החילוץ, התאהבה בחטיבה, ודרכה גם אני. ידעתי שאני רוצה להמשיך אותה.
התגייסתי, יצאתי לפיקוד והבנתי שאני רוצה להמשיך בצה"ל ולתת גם מעבר. הבנתי שאני אוהבת לעבוד עם אנשים, שאני אוהבת את המקצוע כלוחמת-מחלצת ,ושאני גאה בו. לאחר מחזור של קורס מכים שהעברתי כמפקדת, יצאתי לקצונה. סיימתי את בה"ד אחת, וממש עוד כמה ימים אני מסיימת את השלמת הקצונה ואהיה קצינה מן המניין.
אני מסתכלת על החברים שלי בגרמניה, ומבינה כמה החיים שלנו שונים, כמה אני משמעותית בתפקיד שלי, כמה התפקיד שלי משמעותי בשבילי. כמה אני חלק מהחברה הישראלית, שזכיתי להתגייס לחטיבת החילוץ ושיש לי את הזכות לפקד בה ולהיות קצינה, קצינה בצבא ההגנה במדינת ישראל.
סבא שלי יוחנן באייר ביקש להוסיף כמה מילים :"בשנות ה-60 הגעתי לארץ לשבי ציון להיות שותף ומנהל בבית הבראה לניצולי שואה, לקראת שנות ה-80 הבנו שיש צורך במשהו גדול יותר, שיוכל לעזור יותר. פתחנו במעלות בית אבות סיעודי לניצולי שואה, הייתי אמור להשאר שם רק חמש שנים, עד שילדיי יגדלו ויהיו מתאימים לגיל בית ספר, אבל המקום הזה זה הבית שלי, פה גידלתי את משפחתי, ילדיי ונכדיי.
היום אני פנסיונר במשרה מלאה וגאה מאוד שהילדים שלי מנהלים את החברה, את בית ההבראה בשבי ציון ואת בית האבות הסיעודי במעלות".
לפנייה לכתב/ת 
