המצוקה הסמויה של אישה

קורבן לבן זוג אלים מסתירה את מצבה כי היא לא רוצה להכאיב למשפחתה ולא מעוניינת שילחצו עליה לנקוט פעולה. יש מה לעשות בנדון

ענת לב-אדלרפורסם: 07.10.19 , 12:18

מיכל סלה

כמה ימים לאחר שמיכל סלה נרצחה על ידי בן זוגה, נותרה פתוחה השאלה המטרידה ‑ האם היא , עובדת סוציאלית במקצועה, הייתה במצוקה בתוך הזוגיות שלה אבל נמנעה מבקשת עזרה וכמובן מחשיפת המצב האמיתי, זה שלא רואים בתמונות המחויכות בפייסבוק? ספק אם נדע מה באמת קרה שם בבית. אבל קשה שלא לחשוב על כך שרצח לא מתרחש פתאום. רצח הוא תמיד מקרה קיצון על סקאלת התנהגויות אלימות שלנו קשה לזהות, אבל אנשי המקצוע ידעו לשים עליהן את האצבע באלפית שנייה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

וזה מה שמסבירה לי הקרימינולוגית רונית לב-ארי, שותפתי למסע למיגור האלימות כלפי נשים, שאומרת שפעמים רבות האישה המאוימת מדחיקה ומסתירה גם מהקרובים לה ביותר את ההתנהגויות המעידות על מסוכנות מצד בן זוגה. מדוע? משום שלא נעים לה לחשוף את ההתנהגויות הללו, משום שאינה רוצה להכאיב לבני משפחתה, או מפני שאינה מעוניינת שילחצו עליה לנקוט פעולה, בשעה שהיא מתלבטת לגבי המשך היחסים.

כי הרי על הסקאלה הזוגית שבין איש ואשתו לא מתקיימת רק הנפת הסכין. יש גם רגעים של שייכות ותשוקה ונחמה ושותפות וחלומות. אבל ביניהם, במחשכי הקשר, העלולים להיות מתעתעים לעיתים, רוחשים גם איומים מוסווים ופחד ושיתוק ועצימת עיניים נוכח האימה שהנורא מכל יקרה גם לך.

והוא קרה. והוא קרה דווקא למיכל, דווקא למי שהייתה עובדת סוציאלית מסורה, בת למשפחה חזקה ומאוחדת שהנשים שבה גם הן באות מן התחום המגדרי והטיפולי.

כשבוחנים את הפרופילים השונים של נשים שנרצחו בידי בני זוגן, ומנסים מתוכם לאפיין הסתברות של אלימות בתוך קשר זוגי, מצביעים המומחים על שני פרמטרים מובילים. הראשון - כאשר האישה מביאה לזוגיות סל משאבים משמעותי ועשיר יותר מזה שמביא בן הזוג, מבחינת השכלה, רקע משפחתי ועוד, שיכולים לגרום לגבר להרגיש נחות מול האישה שלצידו ולהפוך את תפיסת המסכנות שלו את עצמו לסוג של מסוכנות כלפיה.

הפרמטר השני הוא היסטוריה של אלימות שחווה הגבר, בעיקר בילדות. לכך אפשר לחבר גם את העובדה שלא אחת נשים שהופכות את הטיפול לייעוד לוקחות גם את בן הזוג שלהן כסוג של פרויקט שיקום אישי, כחלק מהניסיון הנאיבי לגאול אותו מההיסטוריה הפרטית שלו.

ואת הסבך הזה חובה לנסות להתיר, לפחות בחלקו, כדי למנוע את הרצח הבא. ולכן יש לדאוג לכך שכמה שיותר גברים ונשים יפנו לקבלת עזרה לפני שהאצבע לוחצת על ההדק ולגרום לכך שיהיה מדובר באקט זמין שכל אחד יכול להיעזר בו לשם הצלת חיים.

לשם כך יש לנקוט כמה פעולות: הקמת מערך של חינוך והסברה קבועים בתקשורת ובמערכת החינוך כדי לעודד גברים שמרגישים שהם "הולכים לאבד את זה", ונשים שנמצאות בתחושה של אין מוצא, לפנות ולקבל עזרה.

והדבר החשוב מכל: חובה על מדינת ישראל לתת את הדעת ולשנות את הנוהל שלפיו לא ניתן כיום לפנות למרכזי הסיוע לנפגעי אלימות או ללשכות הרווחה בשלטון המקומי בלי להזדהות בשם מלא, ובנוסף חובה לעשות זאת בלשכות הנמצאות בתחום המגורים של מבקשי העזרה. מדוע? כיוון שרק זו הדרך כיום לתקצב את הלשכות והמרכזים, על פי כמות הפניות. התוצאה היא שאנשים רבים נמנעים מפנייה לקבלת עזרה, ומשלמים בחייהם.