אור הרשקוביץ': "אחרי קטיעת היד חזרתי לחיים"
פציעה בצבא, כאבים שלא מרפים, החלטה לקטוע את היד וחזרה למגרשים. בסיפור של כדורגלן מ.כ באר שבע אור הרשקוביץ' יש הכל: טרגדיה, גאולה ואפילו הומור שחור. "מחכה לטלפון מאלונה ברקת", הוא צוחק
"אני מרגיש שקיבלתי את החיים שלי במתנה ומודה לאלוהים על כל יום שאני קם עם חיוך", זה המשפט שחוזר עליו לא מעט אור הרשקוביץ' (28), קשרה ההתקפי של מ.כ באר־שבע מליגה ג' דרום. לכאורה, משפט שתמיד נשמע כמו קלישאה אוטומטית, אך כששומעים את הסיפור הכואב והמתסכל שעבר הרשקוביץ' ורואים אותו מתרוצץ קטוע יד במגרש הכדורגל, אי אפשר שלא לחוש קילוגרמים שלמים של אמפתיה.
הרשקוביץ', שמתגורר בשכונת רמות בבאר־שבע ונשוי לבר (צפוי ממש בקרוב להפוך לאב), התחיל כמו לא מעט ילדים שחולמים להיות יוסי בניון הבא, במחלקות הנוער בעיר. כששיחק בקבוצת הנוער של מכבי באר־שבע, תאריך הגיוס התקרב והוא החל בתהליך של הכרה כספורטאי מצטיין. בשלב מסוים החליט לשנות כיוון: "גיסי, שהיה לוחם בגבעתי, הרעיל אותי על החטיבה. חודש לפני הגיוס ביטלתי את ענייני הספורטאי המצטיין והחלטתי להתגייס לגבעתי".
הטוויסט הטראומתי הגיע לקראת סיומו של מסלול פלס"ר, באימון אותו אור לא ישכח לעולם: "אנחנו עם כל הציוד עלינו, היינו צריכים לקפוץ מעל סלע גדול ובמהלך הקפיצה איבדתי שיווי משקל, נפלתי על היד בצורה לא טובה וריסקתי את שורש כף היד". מאותו רגע החל סיפור הידרדרות מקומם בכרוניקה הצה"לית המוכרת: כאבים שהחלו להתפשט אל המרפק, רופאים צבאיים שחושדים שהצעיר מחפש להוציא גימלים, טיפול איטי, ולבסוף שחרור מהצבא.
הכאבים לא נפסקו, ולימים התברר שהרשקוביץ' סובל מתסמונת של כאב כרוני שנקראת CRPS: "היד התנפחה לי מאוד, כל מגע קטן מכאיב מאוד, רוח או קור היו חודרים את הבגדים, לא משנה איך הייתי מתלבש. להתקלח היה סבל, הייתי מתקלח ונחנק מכאבים. יש לי כעס מאוד גדול על המערכת הצבאית. כואב לי שאיבדתי את השנים הכי יפות שלי. אלו היו תשע שנים של סבל שיכלו להסתיים אחרת, ולצערי הגעתי למצב בלתי הפיך של קטיעה".
בחזרה למגרש
במרץ 2018, אחרי התייעצויות ארוכות עם בני משפחה וחברים, עשה הרשקוביץ' ניתוח קטיעה ואחרי התאוששות הגשים את החלום הישן: חזרה למגרשי הכדורגל. הקאמבק המרגש נרשם בעונה שעברה במדי מ.כ באר־שבע מליגה ג'.
"אנשים לא מבינים, אבל אחרי קטיעת היד חזרתי לחיים ואני יכול להתנהל בלי כאבים. יש בי כל כך הרבה אהבה לכדורגל, והנה אני שוב על הדשא, יכול לשחק בלי לפחד. אני מסתובב על המגרש עם חיוכים ענקיים. אפשר לומר שקיבלתי מתנה ענקית. מי שעזר לי להתקדם הם המשפחה שלי, ההורים, האחים והאישה. אני מוריד בפניהם את הכובע".
איך הרגשת בפעם הראשונה כשחזרת לשחק?
"משחק הליגה הראשון היה בעונה שעברה, אבל בשבילי כל משחק הוא דבר חדש ומרגש בפני עצמו. בכל פעם שאני רואה את השם שלי בסגל השחקנים ההתרגשות אדירה. כרגע אני אמנם משחק בליגות הנמוכות, אבל השאיפות שלי בכדורגל הן לצמוח כמה שיותר". רגע אחרי הוא מוסיף בחיוך: "אני מחכה לטלפון מאלונה ברקת, נראה מה יהיה".
איך מתייחסים שחקני היריבה? יש כאלה שעושים הנחות?
"תמיד יש כאלה שמסתכלים עליי בעין עקומה או מנסים לא להיכנס בי יותר מדי חזק. יש גם כאלה שזורקים בדיחות של הומור שחור, ודווקא ככה יותר קל לקבל את הדברים. לפעמים במשחקים החברים צועקים לי 'ג'ינג'י, בלי ידיים' ועוד כל מיני כאלה. יש כאלה שלא יודעים איך לאכול את זה ותוהים איך אפשר לצחוק על זה, אבל אני מאמין שככה יותר קל להתמודד עם המצב".
יש רגעים במגרש שאתה חושש להיכנס לתיקול או לעימות פיזי?
"לפני הקטיעה הייתי מאוד מפחד לקבל מכה, כי כל מגע הכי קטן ביד היה גורם לכאבים עזים. הייתי נמנע מללכת למקומות הומי אדם, כדי שחלילה לא אתנגש במישהו. היום אני כבר לא פוחד לקבל מכה, כי החלק של היד שנשאר הוא כמו כל שאר הגוף. גם אם אקבל מכה, היא לא תכאב כמו פעם".
בר, אשתו של אור שמלווה אותו עוד מלפני הפציעה בצבא, מפרגנת: "יש לאור אישיות כובשת. גם במצבים של כאב מאוד חזק הוא יעזור לכולם ורק אז יתפנה לעצמו. מבחינתי, הוא כמו כולם ואין שום הבדל בינו לבין מישהו שיש לו שתי ידיים. הוא הבנאדם עם הלב הכי גדול שאני מכירה".
לפנייה לכתב/ת 
